סופר לראשונה
על הדשא
שליד קיבוץ מעברות
על גדת נחל אלכסנדר.

חמישה ישבו מסביב לשולחן המריח ניחוחות שרק נדב יכול לייצר,
בחדר האוכל בדירה של נדב ויונתן ליד כיכר רבין. יש מצב שגם
אפרת עוברת לגור איתם בחודש הבא, עם סיום הלימודים וקבלת
התואר.
עמית, 26, החתיך של החבר'ה, עם תמר, 27, (לא כל יום רואים
יפיפייה כזאת - זה הכינוי), החברה הפצצה שלו מגבעתיים.
אפרת, 24, הילדונת שגדלה דירה ליד עמית מגיל אפס, שירתה
כמש"קית ת"ש קטנה בגלילות והפכה בקלות לחלק מחבורת הגדולים
ממנה בשנתיים האלה. "התחת והבגרות", אמר יונתן לרקע צחוקה
המתגלגל של תמר ועמית עיקם את האף ותיקן אותו, "זה בכלל לא
הנוף, יש לה עוד חצ'קונים!", מסרב להאמין שהסטודנטית השובה הזו
שמסתובבת איתם זו אותה ילדה שגידל במו ידיו (ממש לא
תרתי-משמע). "שתוק שתוק", פלט יונתן, "אל תשכח מי לימד אותה
להתנשק!". עמית הסמיק וכולם צחקו למראה הלחיים האדומות שהוא
מקבל תמיד כשיונתן עוקץ אותו, בעיקר כשמדובר ב"אחת מהבנות
שלו", כך מכנה אותן יונתן. טוב, הייתה איזו נשיקה בין השניים
כשעמית היה בן 15 אבל זה הכל, חוץ מזה היא באמת הייתה כמו
אחותו הקטנה.
יונתן, 26, תלתלים חומים, חוש הומור חד וחלק, החבר הכי טוב של
עמית שהכיר בינו ובין נדב.
נדב, 25.5, שירת עם עמית בנח"ל, חמוד, כולם אוהבים אותו, אבל
מה, ריח נורא מהפה. ידוע שנדב מסריח מהפה, כולם יודעים, בנות
כמעט לא מנשקות אותו. כשיונתן ונדב עברו לגור ביחד, יונתן
השביע אותו שהוא לא מצחצח לו בחיים עם המברשת, זה היה תנאי
ברזל למגורים המשותפים, ותכלס, אפשר להבין אותו, הריח פשוט
מזעזע.

אני יודע שקשה לכם לדמיין את זה אבל נדב הוא מטובי הבשלנים. זה
התחיל בשעות של עמידה ליד אמו (הידועה במטעמיה) במטבח והמשיך
בלימודים. כן, הילד לומד להיות שף כבר שנה שנייה.
סיבת הכינוס אגב היא שאפרת מסרה באותו בוקר את העבודה האחרונה
בדרך לתואר ראשון בפסיכולוגיה ויונתן שלא ויתר כינס את כולם
לחגוג את המאורע.
"נדב מבשל", היה צמד מילים שכבש את כולם.

"יש!" אפרת צעקה כשנדב הגיש את המנה הראשונה.
מרק בצל, הספצייליטה שלו, אין על המרק הזה ואני אומר לכם
באחריות. המרק הגיע חם, הפרמז'ן על השולחן וכולם לגמו אותו
בקולות של "פפפפפפפ" ו"מדהים".
"איך אתה עושה את זה?!" צעק יונתן וכולם הבינו בדיוק על מה הוא
מדבר.
"יוני, עמית, תעזרו לי רגע?" שאל נדב והשלושה חזרו לשולחן אחרי
דקה עם המנה העיקרית - הלזניה של נדב, סלט בקערה ענקית ופירה
מתפוחי-אדמה ובטטות.
הלזניה הייתה עסיסית, בשר וגבינה שהלכו כל כך טוב ביחד, "לא
חייבים לגמור את הלזניה", אמר יונתן, שקיווה שאולי אולי עוד
יישאר לו קצת במקרר לימים הקרובים. "אין סיכוי", הרגיעה אותו
תמר, "עמית מזיין לי ת'שכל על הלזניה הזו מהבוקר".
הפירה שלו, איך הוא עושה את זה, לא ברור, אבל זה כל כך סמיך,
כל כך מלא בטעם ופשוט נמס לך על הלשון.
הסלט, דמיינו לכם חסה חתוכה לא גדול ולא קטן מדי, עגבניות
ועגבניות שרי, בצל, פטרוזיליה וגרעיני חמניה (נו, השחורים, הם
באים בשקית מקולפים כבר ומפזרים את זה למעלה). על כל אלה הרוטב
המפורסם שלו.
כולם אכלו, עמית בקושי הרים את העיניים מהצלחת ואפילו תמר
שבקושי מכניסה משהו לפה בדרך כלל ליקקה את האצבעות.

"מנה אחרונה!" הכריז נדב ונעלם במטבח.
בינתיים השאר עשו את דרכם בכבדות אל הספות הכחולות בסלון.
יונתן העביר ביניהם סיגריה ירוקה וריחנית. "ג'וני מעביר
ג'וני", הוא אמר והביט בהערצה על הפייסל היפיפה שגלגל מבעוד
מועד.
"כואבת לי הבטן", אפרת שיתפה, "אכלתי יותר מדי."
"תגיד", עמית פנה ליונתן, "אתה נמצא איתו לפעמים כשהוא מבשל?"
"האמת", ענה יונתן, "אני כמעט לא נכנס למטבח. הוא נהנה מזה
והוא עושה את זה הכי טוב שיש אז למה להפריע?"
"כי אני שואל את עצמי", עמית עבר ללחישות, "איך המסריחול הזה
מבשל ככה?!"
"אני איתך", תמר הסכימה, "הוא לא בדיוק מצטייר לפרופיל של
הגורמה הזה שיוצא לו מהמטבח."

"בתיאבון!" קרא נדב כשנכנס לסלון עם הקינוח. ביד אחת עוגת
שוקולד שהבפנים שלה זה מוס חם מכוסה בשוקולד ולמעלה שוקולד קשה
וקר ובייד השניה קצפת. הוא ניער את הקצפת והשפריץ על העוגה
ומסביבה בצלחת.
"זה נראה כל כך טוב", אמרה תמר. "שאני אביא צלחות?" שאל יונתן.
"מה פתאום", ענה לו נדב, קינוח אוכלים ביחד, "כפיות ולעבודה".
כולם טעמו, פלטו קולות של הנאה וליקקו את האצבעות. "אין עליך
אחי", אמר עמית לנדב למראה הצלחת החלקה וכולם הסכימו.
"לא חיכיתם לי עם הג'וינט!" אמר נדב כשראה את הבדל במאפרה שעל
השולחן. "מה אתה לחוץ?" עמית הרגיע אותו, "יאללה יוני תדליק גם
את הגדול", וג'וינט גדול ניצת גם הוא.

"תגיד נדב", יונתן החלקלק לא יכל שלא לפתח את השיחה קטנה
ממקודם, "איך אתה מבשל ככה? זאת אומרת, אני יודע שלמדת ואין
ספק שיש גם כישרון, אבל תסביר לי, למשל הארוחה של היום, איך
בישלת את המאכלים האלו?"
נדב הסביר איך המרק מגיע למצב שבו הוא מוגש, "אני קוצץ את הבצל
ומבשל אותו עם שמנת ופלפל אחד חריף, ובסוף יש לי שיטה איך הוא
יוצא כל כך סמיך אבל את זה אתה צריך לראות בעצמך, אני לא יכול
להסביר, חוץ מזה הכי חשוב להגיש אותו חם.
"בלזניה חשוב לשמור על איזון בין הבולונז לגבינה הצהובה בגלל
שאם אתה שם יותר מדי מאחד אתה מבטל את הדומיננטיות של השני,
בזמן הבישול אני בודק כל הזמן ומנמיך את החום כשהיא מבעבעת.
הפירה? הכי פשוט שיש, אני משרה את תפוחי האדמה ואת הבטטות במים
רותחים, מוסיף שמנת מתוקה, חמאה ומלח, מועך ומקציף עד שזה מגיע
לסמיכות המושלמת.
הסלט זה של אימא שלי עם כמה שיפורים. אני שונא שהחסה חתוכה
גדול מדי, מצד שני אני שונא שחותכים ככה שיש חתיכות שאי אפשר
לתפוס עם המזלג אז אני חותך לרוחב ככה שזה לא גדול מדי ובכל
חתיכה של חסה יש לך קצת 'עמוד שדרה'. קצת עגבניות שרי חצויות
ושתי עגבניות שאני פורס ואז חותך לרבע, בערך בגודל של השרי,
חשוב לא להשתמש ביותר מדי עגבניות כי הן גונבות את הטעם, בצל
ופטרוזיליה ולמעלה הגרעינים השחורים."
"והרוטב!" קטע אותו יונתן, "הרוטב שלך! אין עליו!"
"אני אלמד אותך בפעם הבאה, נורא פשוט", המשיך נדב. "והעוגה,
מקציפים את השוקולד עד שהוא הופך למוס, מצפים בשוקולד חם
ולמעלה יוצקים את השוקולד אחרי שמקררים אותו והוא פשוט
מתקשה."

"כמה זמן לוקח לך להכין ארוחה כזאת?" התעניינה תמר.
"בדרך כלל ארוחה כזאת מוכנה בשעה וחצי - שעתיים אבל היום היה
לי פשלה אז זה לקח לי עוד איזה חצי שעה."
"מה קרה?" שאל יונתן, "הרחת את הפה שלך והתעלפת באמצע?"
"לא, אידיוט", אמר נדב שגם הוא לא יכל שלא לצחוק. "כל הדברים
כבר היו בתנור ועל האש כשפתאום נזכרתי ששכחתי לקנות את גרעיני
החמניה. לא יכולתי לעזוב הכל על האש ויונתן כבר נסע לאסוף את
אפרת."
"למה לא צלצלת אלינו שנביא?" שאל אותו עמית.
"לא יודע", ענה נדב, "לא חשבתי על זה והסתדרתי כבר."
"איך הסתדרת?!" צעקה אפרת שהייתה הראשונה שהבינה מה קרה וכבר
התחילה לה בחילה קטנה מהרעיון.
"מצאתי במזווה גרעינים שחורים אז פיצחתי אחד אחד ופיזרתי
למעלה."
תמר רצה לאסלה תוך כדי שהיא צועקת "אני לא באה לפה יותר
בחיים!". כל השאר התפקעו מצחוק בסלון, גם נדב.

- 21.4.2006 -

להדס.