הפחד נראה בליבה, בכל ההתנהלות שלה.
מהרגע שחזרה מהמקום ההוא כולם ראו כמה השתנתה,
כמה היא רוצה לחזור,
אבל אף אחד לא הבין למה.
אחרי שנים ארוכות,
שנים ללא כל השראה,
ההשראה עזבה אותה.
כבר לא היתה לה האפשרות לקחת עפרון לידיה ולצייר, סתם כך לשם
ההנאה שבדבר,
או לכתוב ולכתוב, ללא היכולת להפסיק עד שתסיים.
פתאום הכל חזר...
היא מצאה את עצמה יושבת שם,
מחכה בתור, ובנתיים מוציאה עפרון ומציירת בפנקס הקטן שתמיד
איתה...
סתם ציור, לא אחד מיוחד במינו בעל כשרון בלתי נתפס,
סתם ציור, שהיה חשוב יותר מכל.
היא מצאה את עצמה קמה באמצע הלילה, יוצאת מהחדר, משתדלת לא
להעיר אף אחד, וכותבת כל מה שעובר במוחה, את כל ליבה היא תרגמה
למילים כי השינה נדדה מעיניה עד שעשתה זאת...
ועכשיו?
עכשיו המקום הזה לא קיים עוד עבורה.
כל הדרך חזרה עברה בדמעות ובמחשבות מה יקרה עכשיו,
מה יהיה עם ההשראה שבה?
"זה בתוכך, אל תתני לזה לברוח", היא שיננה במשך שעות, במשך
ימים.
פתאום היא מרגישה פגיעה, מרגישה שאין ביכולתה לכתוב עוד למרות
הצורך בכך, אין ביכולתה לחשוף עוד דבר מרגשותיה, דבר על חייה.
היא כבר אינה יכולה לשמש כספר פתוח למי שירצה לקרוא.
הכל מת עבורה.
סלחו לי, לא כתבתי הרבה זמן.
סלחו לי, לסיפור הזה אין סוף טוב.
עדיין.
עדן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.