בגיל חמש עשרה הפסיקה נועה לאכול.
אבא שלה ואמא שלה עמדו להתגרש, אבל לא בגלל זה.
היא פשוט היתה שמנמנה. כל השנים. לעומת אחותה הבכירה הרגילה,
ואחותה הקטנה הדקיקה, נועה היתה בהחלט העבה. פניה עגולים, נאים
- אך בקושי רואים, היא הרגישה שהעיניים שלה שוקעות בלחיים
ושהפה הולך לאיבוד ואם היא ממשיכה לאכול עוד קצת, היא תתפקע.
היא לא סיפרה לאיש שהחליטה לא לאכול עוד, אבל גם לא טרחה
להסתיר את זה. בארוחות המשפחתיות ישבה וזהו. והמשיכה וזהו,
כלומר לא אכלה, גם כשהארוחות נגמרו, ולא סחבה ופלים ולא התנפלה
על הגלידה ולא נגסה אפילו בתפוחים שאהבה. יש בהם סוכר.
בגיל חמש עשרה נועה החליטה שהיא תראה אחרת.

היא צבעה את שיערה לגוון דבש כזה, מאד יפה.
היא הלכה לקנות בגדים קטנים ממידתה, כדי שישמשו תמריץ לירידה
במשקל.
היא ביקשה מהחברה הטובה שלה שתזכיר לה כל כמה ימים שהיא שמנה.

היא חנכה יומן כדי לרשום בכל יום כמה היא שוקלת, ומה היעד לעוד
שבוע בדיוק.
היא לא התייעצה עם דיאטנית, היא לא בדקה אם זה בריא, היא
החליטה שנועה של פעם, הכדור המתגלגל הזה, יהפוך לנערה גבעולית
ותמירה. טוב, סנטימטרים לגובה אי אפשר להוסיף בכח. אז נטפל
בגיזרה.

אבא של נועה היה שקוע ברומן ארוך באותה תקופה, ותכנן כבר לעזוב
את הבית. הוא היה במקום אחר, בלבו, ולא ראה שהנערה שמולו
בשולחן, אינה מכניסה דבר לפיה. אמא שלה לא ידעה על הרומן, אבל
הרגישה שנישואיה התערערו, ושיחסיה עם בעלה, שהיו גרועים משכבר,
התדרדרו אף יותר, ועכשיו הם בקושי מדברים. והוא כמובן חוזר
מאוחר ומספר שעבד, ונעלם לפעמים בלילה ומספר שהיה להם ניסוי
בנגב. כל השטיקים. לא, היא אפילו לא היתה מעלה בדעתה שיש לו
מישהי, כל כך לא רצתה לדעת.
איש מהם גם לא רצה לדעת שיש בבית עוד מישהו עם בעיות.

נועה רזתה שניים-שלושה קילו די מהר, ועוד שניים-שלושה יותר
לאט, ועוד ארבעה-חמישה ממש לאט, וערב אחד אבא שלה הרים את
העיניים מ"הארץ" והבין שמי שעומדת לפניו אינה נראית כבתו
האמצעית. הוא נחרד. בערך באותו זמן, שמה גם האמא לב לשינויים.
הם התחילו להתרוצץ עם הנערה בקרב רופאים ומטפלים נפשיים,
מומחים לכל מיני דברים.
נועה הבינה שמדובר בתהליך הרסני שתופס תאוצה שלילית. אבל היא
כבר אילפה את עצמה לא לאכול, ולא יכלה לשנות את זה. שומדבר לא
היה לה טעים, ואפילו אם עשתה כאילו, מתאמצת, המזלג לא הרים.
הוריה אשפזו אותה בבית חולים רגיל לשם הזנה שלא דרך הפה.
אחרכך גם בבית חולים רוחני.
אבא שלה ישב לידה והפציר, אמא שלה באה וניסתה לשכנע, אחותה
הגדולה הבריזה כרגיל לענייניה, והקטנה בכתה שתחזור הביתה.
והחברה באה ועשתה מה שנועה ביקשה ממנה מזמן, הזכירה לה שהיא
שמנה. נועה חשבה שזה נכון והתנתקה מצינורות ההזנה. אחר-כך היא
שלפה את עצמה יום אחד מהמיטה, ובדרכה לתחבל כיצד לעשות לעצמה
טובה גדולה, עברה ליד החדר הסמוך.
שם היו הבנים.

נמרוד שכב שם, והיא עוד לא ידעה שהוא נמרוד.
הוא מיגרנוטי, גם את זה היא לא ידעה.
נועה פשוט נכנסה לשם בגרירה עצמית חלושה, והתצטנחה על כורסת
המבקרים.
הנער היה חמוד להפליא. היא סיפרה לו שנמאס לה מהאינפוזיות
ומהחוטים ומהעמודים שהולכים אחריה, מהחורים בזרוע, מהאחיות
המנג'סות ומהפסיכולוגים הקשקשנים. נמאס לה מהכל. היא אמרה לו
שהיא שמנה, שמנה נורא, אבל זה לא מה שהוא ראה.
היא שאלה אותו אם יש לו רעיונות איך לצאת מזה לגמרי. סופית.
אחת ולתמיד. פור גוד. כי רע לה.
הוא אמר שכן, אבל שתבוא אתו החוצה.

נמרוד ירד מהמיטה ונתן לנועה יד, כדי שתוכל להתמך בו עד
להחוצה.
ושם, התיישב איתה על הדשא וסיפר לה שכואב לו הראש המון, ממש
מתפוצץ לעתים, ושהוא דכאוני, ועצוב, לפעמים עצבני, ולא ידוע לו
ממה.
אמר שהוא חי כך כבר כמה שנים, וכשכאבי הראש תוכפים מאשפזים
אותו, מצלמים, סורקים, משוחחים, ולא מוצאים דבר. הוא שאל אותה
איך לדעתה יוצאים מזה לגמרי לגמרי, כי נמאס לו לסבול ונמאס לו
מהכל.
היא ענתה מה שענתה.
הם החליטו מה שהחליטו, ושבכל מקרה, יעשו את זה יחד.
גמרו אומר, עשו.
כיום הוא מלמד פיזיקה באוניברסיטה, והיא וטרינרית.
עגלגלה. עגמומי.