ניצבנו זה לצד זה בתחילה.
מיד, בהתלהבות, החלה הריצה. ריצה שלכל אורכה שמרנו על קירבה,
קצב אחיד.
שניים-שלושה מטרים מאוחר יותר, הדרך הישרה בה רצנו, מקבילים
וצמודים, הפכה לניסיון שלי לרוץ בזיגזג, ואתה ישר - באופן
סימולטני.
בתמימות הפסיבית שלך הגבת-לא הגבת.
כמה הייתי זקוקה למעט אקטיביות מצדך, איזו דחיפת חזרה אליך,
חזרה למסלול, להוציא אותי בכוח ואכפתיות מהקו השבור אליו שאבתי
עצמי.
אבל כוח לא היה.
שני רצים חלשים ממאמץ עיקש להישאר צמודים.

בכוחות אחרונים בהחלט הנחת לרגליי מכשול, במטרה שהשתרעה מעליו,
בתור הבן אדם הפחדן שאני הקפתי אותו מסביב. סבלתי מעייפות
שלאחר עיקוף אימפולסיבי. רציתי לצמצם את הפערים שנוצרו, ללא
הצלחה. שוב נשארתי מפוחדת ולבד מאחור. דבר שהמחיש לך שאין
בכוונתי להמשיך איתך.
העלבון עלה לראש - לא עצרת לרגע להביט אחור, שם הייתי,
מתגעגעת.

וכשרצת בלעדי, לעיתים, ברגעי שקט ומנוחה, הם תקפו גם אותך -
געגועים. עכשיו כבר מאוחר והדרך חזרה קשה לך, גם לי.

אם רק היית עוזר לי להיכנס לכושר.