בשכונה הכל כך מוכרת משוטט,
מחפש פנים מוכרות, חבר.
מביט, בוחן, לא מבין - תוהה,
היכן הקולות? הריחות?
בין פחי הזבל מחפש, בורר,
איה אותה יללה אהובה?

לפתע מופיעים שני פרוותיים,
שחורים, לא יורק לעברם שש פעמים.
מחייך, הרי מצאתי לי חברים!
קופץ לעברם, שמח להפליא,
יודע כי כרגע יש לי אח ורע למשחקים,
אך הם מסובבים זנביהם, הולכים.

"היי! אחיי! מדוע זה אתם עוזבים?
יש לי שלושה כדורי צמר, ממש חדשים!"
"אין אתה מבין? לבן אתה, לא בין שחורים".
רץ לכיוונם, זנבי בין רגליי,
רק רוצה אותם לידידיי.
"אנא מכם? חברים, בואו, נסו לשחק עימי?"

שולפים ציפורניים, חושפים שיניהם,
מנסים להפחיד, חושבים אותי לאויב!
אין אני רשע, האמינו לי חתוליי,
אני חתול מוזר, רואה רק ורוד,
לא יודע מה זה לבן, או שחור.
אני רק יודע, שכל החתולים, כדורי צמר אוהבים.
חברים?


וכך מאז ועד היום, משחקים להם
שני חתולים שחורים, ואחד לבן
שרואה רק ורוד.

לחן, שנתנה את הרעיון הנפלא. מקסימה.