מריה עומדת לי על עגלת שדה-התעופה, ליד התיק של זוגתי לשעבר,
טרי טרי. היא לבושה שחור, היא מביטה הצידה, הפוך מכיוון גופה,
רחוק, וידה על פיה, תחת הסנטר, מודאגת או מתרגשת ממה שהולך
לקרות לנו. לצידה התיק. התיק הכחול של ההיא. העגלה מתכתית
כסופה, ומצלה צל אפור גדול. הידית שלה, הכוללת בלם, בכחול
וכתום. כמה שהיא יפה, רכה וטובה. ליוותה אותי בשבע בבוקר לשדה
התעופה, שאסע הביתה. לבשה סוודר. שילמה על המונית, רצה איתי
לחפש אחת כזו, ליטפה את פניי כשהרגישה שאני הולך לבכות, כי מעט
תחושת האחריות שלי נדמתה לרגע סדוקה, כי פיספסתי את הטיסה.
והיא נשארה איתי עוד, עד אחת-עשרה, עד הטיסה הבאה.