ישבתי בשקט,
בין כל האנשים.
ישבתי ובכיתי,
ואיש לא שמע.

בכיתי ללא דמעות
ואפילו ללא קול.
בכיתי רק בפנים,
בכיתי בלב, בכיתי בנשמה.

וההוא בפנים,
צעק שכואב לו,
צעק,
ולי לא הייתה תרופה.

אני רק חיפשתי מקום,
מקום בשבילי,
בו האושר במרחק נגיעה
וחיוך אמיתי הוא לא אשליה.

וחשבתי על חיוך,
והמשכתי לבכות.
ורק אז, הדמעות החלו לרדת...

16.4.06 נכתב באמצע סדנת כתיבה במחנה קופים.