(אחד הסיפורים המפגרים, אתם לא חייבים לקרוא)

חיכינו לרכבת. הוא בצד אחד של הספסל ואני בצד השני; הוא ישב
וקרא ספר, אני ישבתי על המשענת של הספסל, כשהרגליים שלי על
איפה ש... נו, איפה ששמים את התחת, אתם יודעים... אז... איפה
הייתי? אה כן... אז בזמן שאנחנו מחכים קטפתי פרח והתחלתי לחקור
אותו. הסתכלתי עליו מקרוב, זו הייתה חרצית. הוצאתי לה לאט לאט
את הדברים הצהובים האלה שבאמצע. אחרי כמה שניות הרגשתי טפיחה
על הכתף, הסתובבתי מהר וראיתי את זה שיושב על הספסל לידי.
שאלתי אותו איך זה הגיוני שהוא גם יושב על הספסל וגם מאחוריי?
הוא ניצל את הסבלנות שלי ובלי שמץ של בושה שאל "מה?" אמרתי לו
"מה ששמעת!" והוא נרתע לאחור ואמר שהוא פשוט לא שמע אותי. לא
שמע אותי. הבן זונה שמע אותי טוב מאוד! הוצאתי את הגלוק
והכנסתי לו אחד בין העיניים. תמות, מאדר פאקר.
אחרי כמה שניות הבנתי שאני מכוון בננה על האוויר, והבחור עדיין
קורא סטיבן קינג על הספסל. שאלתי אותו אם זה הגיוני מה שקרה פה
הרגע, הוא לא הניח את הספר ואמר לי "רק אם אתה חושב שלתקוף
רוחות זה הגיוני." "איזה רוחות?" שאלתי אותו בחוסר סבלנות. הוא
לא ענה. "איזה רוחות?" שאלתי אותו שוב, הפעם בזהירות. "אלה
שבראש שלך." בראש שלי? למה הוא מתכוון? יכול להיות שאני מפתח
פרנויות? אולי סכיזופרניה מסוימת? ייתכן שאני מדמיין דברים?
אולי כל השנים האלה של ציפייה בתחנות רכבת ושל התעסקות עם
פרחים, עד ששקלתי להפוך לאחד כזה, הפכה אותי למטורף? או שאולי
זו ההתעסקות הבלתי... צפירת הרכבת חתכה את חוט מחשבתי באופן לא
שווה. עליתי לרכבת ונעלמתי מהסיפור.