היא היתה בת 16.
היא ידעה הכל.
לא נותר לה דבר מלבד ליפול.
כל מי שאהב אותה כבר נעלם.
היא חשבה שזה סוף העולם.
לא היו לה חברים אמיתיים,
היא איבדה את כולם.
כשגילתה שכולם צבועים, מחייה מחקה אותם.
המשפחה שלה, אנשים מוזרים.
צעקות וקללות זה כל מה שהם מכירים.
היא ברחה מהבית פעמיים, לא יותר.
כי אחרי מה שקרה בבריחה השניה, החליטה לוותר.
אהבות, לב שבור, בכי וכאב.
אחרי כל הסבל לא רצתה יותר להתאהב.
אך משאלות כאלה לא קל להגשים.
על אף ליבה הכואב לא הפסיקה להתאהב באנשים.
היא איבדה את קרוביה בתאונות נוראיות,
כל מה שנותר לה היה רק לבכות,
בכי מר, דמעות, סגריר וכפור.
כל האופטימיות והשמחה כבר מאחור.
היא ניסתה להתאבד פעמיים, אף שלוש.
אחרי כל מה שעבר עליה כבר איבדה את הראש.
הכל כבר נמחק, התקווה, השמחה, החיים הטובים.
היא לא הפסיקה להתפלל לימים יותר יפים.
המוזיקה לא הפסיקה להתנגן בליבה,
להיות זמרת היה החלום הכי גדול שלה.
ולבסוף תפסה את מקומה נערה אחרת,
חמודה, טובה, תלמידה לתפארת.
אך הכל היה צביעות, ואף אחד לא הבין.
היא רצתה לשרוף אותה, להרוס אותה, את פניה להלבין.
גם על החלום הכי גדול שלה ויתרה באכזבה,
כשגילתה, שוב, שאין כל תקווה.
היא נטלה כדורים, זה כל מה שנשאר לעשות,
ולכל קרוביה לקח שבוע לגלות
שהיא נעלמה, היא לא תחזור.
את חייה היא השאירה מאחור.
ממילא הכל היה כבר אפל ושחור.
בליבה היה חור אחד גדול.
היא ויתרה, גם על האהבה,
אך לא ידעה שהיכן שהוא מסתתר אהובה.