ישבתי בבית קפה, עם הגב לחברים. מדבר בשקט, לא לפגוע בפרטיות
שלך.
ודרך הטלפון, פער הידיעה והזמן בינינו נסגר, והרגשתי את המשקל
של השמים שנפלו עלייך.

כל כך הרבה מילים דיברת. כל כך ניסיתי להבין. ישבתי שם, איש
האינטלקט, האיש שגאה שהרציונליות שלו מספיק מפותחת בשביל לדעת
את מגבלותיה, גאה, כי בלי לדעת את המגבלות אין סיכוי לאמפתיה.
גאה וטיפש.

איך יכולתי לדעת את מגבלותיו של כלי, בלי לדעת את מרחב התופעות
שבו הוא ייתקל?

ואת שברת לי את הרציונל.

את הקואן המושלם שלי.

הבחורה שכל כך אהבתי, וכל כך סבלתי את הסבל שלה, שיצא עליי.
וכל כך חיפשתי איך לקחת אותו ממך, ואיך ליצור סביבה שתעזור לך
לראות את הסוף שלו.
הבחורה שהרשיתי לעצמי להשקיע את כולי בה. יותר מדי. עד שלא
נשאר בי מספיק. והפחד מהריק דחף אותי לזעם.
והכאב של אחרי, לנסות להבין למה זה נגמר, איך... האם זה באמת
נגמר.
והגעגוע, והסקס, והלנסות להיות לתמיד בחיים אחד של השני.
והסקס, והידידות.
והבלאגן.

ואחרי שנים של אינטראקציה וניסיון בלתי פוסק להבין, הבנתי.

לא כי גיליתי את המידע שחשבתי שתמיד חסר, או כי סוף סוף בטחת
בי באמת כמו שחשבתי שצריך.
הבנתי כי הרגשתי. רק הרגשתי. לא הייתי מסוגל לחשוב אפילו אם
הייתי רוצה.

כשהתקשרת אליי, אל בית הקפה ההוא (ואני אדע תמיד בדיוק איפה
ישבתי, ברמת הזווית של הכיסא), השמדת את היכולת שלי לחשוב.

כי כל מה שאמרת הכאיב לי. כי הוא כאב לך. כי לשמוע את הדברים
האלו שקרו, כל כך הרבה זמן לפני שאפילו פגשתי אותך בפעם
הראשונה, לשמוע על הכאב העצום שידעתי רק הדים שלו בדמות פרנויה
ותוקפנות ורגשנות, שינה בי משהו.
מרוב שניסיתי לקטלג את המידע ששפכת עליי, את ערמות הרשע האנושי
שסיפרת לי עליהן, נשבר הרציונל.

וכשנשבר הרציונל, כל מה שנשאר זה רגש.

וככה, בלי להיות מסוגל להגיד מילים מרוב שכאב לי, ראיתי אותה.

את האהבה שלי אלייך. ראיתי אותה, לא תלויה בכלום. שלי. ראיתי
אותה נעה בזמן ומשנה את הזיכרונות שלי. לא את מה שראיתי, לא את
מה שהרגשתי, אלא את ההשפעה שיש להם עליי בהווה.

אין יותר טראומות, כעס, אכזבה,

יש רק אהבה...