מדי שנה, אנחנו מתכנסים כל המשפחה יחד. אחרי חודשים
רבים שלא ראו אחד את השני, פתאום כולם נמצאים. בלילה הזה, אנו
מספרים את סיפור יציאת מצרים מתחילתו, כאשר בנ"י ירדו למצרים
בתקופת יוסף ועד יציאתם ממצרים וקבלת התורה בהר סיני. רבי
יהודה הלו בספר 'הכוזרי' מסביר כי מעמד יציאת מצרים וקבלת
התורה, הוא המעמד אשר משמש תשתית לאמונתנו. על בריאת העולם,
עוד ניתן לפקפק על בריאתו בידי אלוקים, כפי שטענו הפילוסופיה
היוונית בדבר קדמות העולם, אך מעמד יציאת מצרים ונתינת התורה
ע"י ה' למיליוני בני אדם מרקעים סוציולוגים שונים; גילאים
שונים ובעלי יכולת שכלית שונה, ע"י ה' בכבודו ובעצמו, הוא
הגורם לאמונתנו בו ובכך שברא את עולמו ונתן לנו את תורתו.


        ב'סדר פסח' אנו עושים כל מיני פעולות שונות ומשונות,
בעלות ניגודיות, המבטאות את זיכרוננו ותודתנו לה' כי הוציא את
עמו מיד צר.

        ראשית, המילים 'סדר פסח' הן אוקסימורון, סתירה
פנימית. 'פסח' בא מלשון 'לפסוח' שפירושו, 'לדלג' ולכן לשון זו
מלמדת על אי סדר. שנית, החג המסמל את חירותנו, נפתח ע"י קריאה
לעניים להצטרף אלינו לאכול מצות או כפי שהן מכונות בלשון חז"ל,
'לחם עוני'. שתי שאלות נובעות מהריטואל הזה; ראשית, מדוע
חוגגים אנו את השתחררות עמנו ע"י אכילת 'לחם עוני', היה ראוי
לחגוג את חגנו, ע"י פתיחה בסעודה מלאה כל טוב של לחם, גבינה
ויינות, כמנהג שאר עמי העולם. שנית, מדוע מזמינים את העניים
לאכילת פרוסות של מצות שלעיסתם כלעיסת קרטון (לפחות לאשכנזים
שאוכלים מצות עבודת יד שמורות)?!  הרי הם בטח רעבים ועדיף היה
לומר להם לבוא בעוד שעה וחצי, לאכול סעודת מלאכים ב'שולחן
עורך'.

      השאלה האחרונה והחשובה ביותר היא על מה חוגגים אנו את
חג הפסח במדינת ישראל, שנת 2006?! הרי יש לנו כבר את יום
העצמאות בו אנו מציינים את כינון מדינת ישראל. אנחנו עם חופשי
במדינה עצמאית ומדוע לציין חג על מעבר משעבוד פרעה לשעבוד ה'?!
מה רע בלהיות חופשי ומאושר, מדוע צריך את כל המועקה הזו של
קיום מצוות לפרטי פרטים?!

     התשובות לכל התהיות הללו הגיעו אליי במקרה, לאחר עיון
בפרשנותו של הרב שלמה קרליבך זצ"ל  על ההגדה. בהקדמתו להגדה של
פסח, 'הגדת שלמה קרליבך', מברך הרב את הקוראים  בכך שיזכו
להכניס את פורים לפסח. הדבר היה תמוה מאוד בעיניי שכן בפורים
אנו עושים משתה של כל טוב לזכר הניצחון על הצרים עלינו ואילו
בפסח אנו חוזרים למעלה מ-3,500 שנה אחורה ואוכלים מאכלי
עניים.

    אבל אז נזכרתי  בסוגיה שנמצאת במסכת חולין דף קל"ט, עמוד
ב'. הגמרא שם שואלת, מנין אנו יודעים כי מאורעות מגילת אסתר,
עזיבת ה' את עמו בעקבות חטאי עם ישראל, אכן רמוזים בתורה?
הגמרא מצטטת פס' מספר דברים; "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום
ההוא." הפסוק מלמדנו כי כאשר בנ"י חוטאים, ה' מוסתר מן העולם
ומשאיר את הנהגת העולם בידי האדם. כלומר, ה' קיים אבל אין ידו
נראית בעינינו. לעומת זאת,  כאשר בני האדם עושים מעשי חסד
ומעבירים על מידותיהם, לפתע מתגלה ה'. כך רואים אנו באיוב, פרק
מ"ב. איוב מעביר על מידותיו ומתפלל לה' כי יסלח לרעיו על שפגעו
בו על לא עוול בכפו. לפתע זוכה איוב להתגלות פני ה', המתבטאת
בקיום מציאות טובה יותר. מאידך גיסא, כאשר העם שטוף בגזל, ה'
מוסתר, כפי שאומר הנביא ישעיה, "בעוון בצעו קצפתי ואכהו הסתר
ואקצוף וילך שובב בדרך לבו." עשית רוע מסתירה את ה' וכאשר אין
השגחה פרטית, גם הרוע יכול לבוא לביתנו.


      חג הפסח הוא חג האמונה, החג בו ה' מתגלה בביתנו. האם
אנחנו באמת חופשיים ללא ה'?! הרי אדם תמיד כבול לחוקי הטבע.
קיום פעולותיו תלויות במצב בריאותו. לאדם יש מגבלות
פיזיולוגיות ובנוסף לכך האדם נתון ללחצים חברתיים: מנהגי החברה
בה הוא חי, דעות קדומות המקובלות במשפחתו ובחברתו. האדם לעולם
אינו חופשי לבטא את כמיהותיו ורצונותיו לחלוטין. האדם רוצה
לשלוט לחלוטין על חייו ואי יכולתו לממש רצון זה הוא הגורם
למצוקות הנפשיות, בו שרוי לעתים האדם. חוסר השליטה, גורם לחוסר
אונים שיוצר מועקה קשה על נפשו של האדם.

       ההכרה כי אלוקים שולט על חיינו והתמסרותנו אליו גורמת
להכרה שלא הכול תלוי בנו. יש סדר טרנסצנדנטי, בלתי מובן בעולם.
לפתע המועקה והחששות שליוו אותנו, מתפוררים ברוח. היו ואינם
עוד. באמצעות קיום המצוות  המבטאות רצון בלתי מוגבל, אנו דבקים
בבלתי מוגבל ובכוחנו להידמות לו, לו רק נלך בדרכיו.

       מה מתאים יותר לעשות כדי לדבוק בה', מאשר לאכול את
המאכל שמסמל ענווה. מה הוא עניו, אף אתה היה עניו. ה' מנהיג את
העולם כאילו הוא עומד בצד, משקיף ואחראי על סדר הדברים. ה' גם
נתן לנו חופש לבטא את כשרוננו באמצעות כל החללים בעולם בו אין
הלכות.

       כיצד אנו מבטאים את חירותנו?! אין אנו יכולים לחוות את
חווית החירות, כל עוד אין ענו יודעים מהי חווית השעבוד. משל
למה הדבר דומה? לצערנו הרב, הרבה מאוד אנשים מתחילים להעריך את
חייהם כאשר הם עומדים במצבים קרובים לאובדן חיים. היכולת
להזדהות עם הזולת, היא התשתית להרגשת בן חורין.  אם נחזור לאחד
הנקודות שהועלו לפניכן, אז לא זו בלבד שאנו מרגישים כבני חורין
אלא אף זוכים להופעת פני ה' בחיינו, היות שהופעתו תלויה במעשים
טובים וחסד שיוצא ממעשנו.

       לעתים חשים אנו כי ה' נוכח בחיינו ואנו מסתפקים אם
להמשך הופעתו יש צורך בהמשך קיום ההלכה והמסורת. לכך בא לכאורה
האוקסימורון, 'סדר פסח'. היכולת להופעת ה' באופן תמידי בחיינו
הוא ע"י עשיית מסגרת מתאימה. לכך נתן לנו ה' את תורתו. משל למה
הדבר דומה? דומה הדבר לצליל. הפקת צליל בודד, אינו משמעותי. אך
צירופו לרצף צלילים שינוגנו ע"פ סולם קבוע, בעל מקצב קבוע,
נותן לנו הרמוניה של צלילים. הנמשל הוא רכישת האמונה. גם היא
נעשית בסדר קבוע ובשלבים. כל קפיצה על שלב, תגרום לנו ליפול
מסולם זה (תארו לעצמכם סולם, כך שבין מדרגה למדרגה יש מרווח
ענקי, שלא מאפשר לפסוח על אחד ממדרגותיו.)

       חג הפסח הוא חג האמונה והעברת המסורת, אך הוא בעיקר
חגם של הילדים. אין אדם יוצא ע"י חובת סדר פסח, אם לא יספר את
מורשתו לבניו. לא זו בלבד, אלא אף אדם הנמצא לבדו, מחויב
בסיפור יציאת מצרים לעצמו. גם הוא נחשב לילד' במובן כלשהו. גם
הוא מחייב להעביר את המסורת ולברר את עיקרי  אמונתנו.

      ה'סדר' נפתח ע"י שאלות, "מה נשתנה" ומצווה להרבות בו
בשאלות על המסורת והאמונה. בחג זה אנו מבררים לעצמנו את כל
שאלותינו על אמונת ישראל ועל חיינו כי אין הם דברים נפרדים. כל
שאלה לגיטימית ואף הביקורת על הבן הרשע, אינה נובעת משאלתו אלא
מאי יכולתו להשתתף ולהזדהות עם עמו, ברגעיו הקשים והמשמחים.

      "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
ממצרים." בחסידות מסבירים כי 'מצרים' בא מלשון 'מיצר', דהיינו;
גבול. אדם מחויב להתבונן אל תוך נבכי נפשו ולעשות כל מאמץ כדי
לשחרר את עצמו מהמגבלות שמפריעות לו להביע את תוכו. עליו
להיאבק עם אדישותו המונעת ממנו להעניק לאחר ולוותר על
האגוצנטריות שלו. עליו לעשות מאמצים בשביל להשתחרר מדעות
קדומות ולחצים חברתיים, שמפריעים לו 'להתחבר' למי שהוא באמת
ולמצוא את דרכו הייחודית בחיים. לכל אדם בעולם יש את הנתיב
המיוחד שלו לגילוי אלוקים. גילוי צלם האלוקים החבוי בתוכו. הרב
שלמה קרליבך התבטא בראיון שנערך עמו בערוץ 7 לפני שנים רבות,
כי יש אנשים שזקוקים ל'ברסלב'. יש אנשים שזקוקים לחב"ד. יש
שזקוקים ל'אור שמח' ויש אנשים שזקוקים לו. יש כאלה שהם
'מרכזניקים', יש כאלה שהם 'גושניקים', יש כאלה שם חבקו"קניקים,
יש כאלה שהם 'מתנגדים (מסנגדים, באגה הליטאית), יש כאלה שהם רק
ליטאים, יש כאלה שהם חסידים ויש כאלה שהם שילוב מיוחד של כמה
זרמים. העיקר שכל אחד ימצא נחת רוח ומנוחה נפשית במקומו. שכל
אחד יהיה מקושר יותר טוב לאלוקים ויעבדו באהבה. אם כבר הזכרנו
'אהבה', אז שכל הזרמים יכבדו זה את זה ויהיו מוכנים לשמוע את
האחר ולהקשיב למצוקותיו. עם אחד אנחנו.


       לסיום,  האדמו"ר הזקן, מייסד חב"ד, לא היה נוהג לומר
'חסל סדר פסח'. נימוקו לאי אמירת פיוט זה, נבע מהטענה כי מסע
לבירור עצמי, מסע האמונה, אינו  מסתיים לעולם, הוא יכול רק
להתחיל. חג שמח!