החלטתי ביום שישי שעבר לעשות טיול במחשבות שלי. זה קרה אחרי
שכבר הרבה זמן הרגשתי שנערמו שם ערמות של מחשבות זבל שלא
שייכות לשם, כמו בעיר בזמן שביתה של עובדי העירייה. הבנתי שאני
צריכה לערוך ניקיון.
ארזתי לי כמה סנדוויצ'ים, ונכנסתי דרך האוזן הימנית לגוש האפור
שבראש שלי. מצאתי את עצמי משוטטת לאורך מדרכה סגולה ארוכה, עד
שנתקלתי בעמוד עם אינספור שלטים שמורים לכיוונים שונים. היה
כתוב בהם "מתמטיקה", "בנים", "איפור", "מודעות למראה חיצוני",
"הומור", ביולוגיה", "דוסון קריק", ועוד המון דברים, אבל
העיניים שלי נמשכו לשלט אחד במיוחד, שעליו היה כתוב "טל". השם
שלך. "לעזאזל", אמרתי לעצמי, "אתר שלם במוח שלי, של מחשבות
שמוקדשות רק לך? כמה טיפשי", חשבתי, "איזה בזבוז של מקום. מה
הפלא שאני לא מפסיקה לחשוב עליך..."
המשכתי להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס שהייתה במרחק כמה מטרים
משם, וניגשתי להסתכל בשלט של מספרי האוטובוסים. "טל", היה רשום
מימין בשלט, וליד זה היה רשום 2, 4, 5, 78, 91. חיפשתי עם
העיניים את היעדים האחרים שיכולתי להגיע אליהם משם, אבל
המחשבות שלי עליך היו היעד היחידי בשלט.
בדיוק באותו רגע התקרב לתחנה אוטובוס בלי גלגלים שנסע על
האוויר, מספר 78. "לאן אתה מגיע?" שאלתי את הנהג והלכתי
להתיישב מאחור, בלי לחכות לתשובה. בזמן שהאוטובוס חלף על פני
קילומטרים של מדרכות סגולות, הסתכלתי קדימה על הנוסעים של
האוטובוס. כל הדמויות היו שקופות. היו שם אימא שלי, טליה
מי"א3, דודי בלסר, אורן השכן מלמעלה והאישה הזו שהחזקתי לה את
הדלת בכניסה לבניין שלנו אתמול, כי היו לה המון שקיות. גם
עכשיו היו לה המון שקיות, אפילו יותר משהיו לה אתמול.
אריאל הורוביץ שר ברדיו שיר לרנה, וראיתי דרך כל האנשים את
הנהג תוקע בי מבט שאמר שאני נראית לו מוכרת. ואז האוטובוס
נעצר, והוא אמר "טל". ירדתי מהאוטובוס, וגם טליה ירדה, כי היא
ידידה שלך, ולא אמרה לי שלום.

הרחוב היה צבוע כולו בכחול, הצבע שאתה הכי אוהב, כמו שאמרת לי
פעם, וגם כל החנויות והבתים והפנסים שבו היו צבועים בכל מיני
גוונים של כחול.
"מאפיית טל". "מרפאת טל". "חטיבת ביניים ע"ש טל סנה". "טל -
סוכנות דוגמנים". "מספרת טל-טל". בכל הרחוב היו מפוזרות שקיות
זבל עם הכיתוב "סופרמרקטל" ו"האשפה לטל וחסל". "לא נסחפנו
קצת?" חשבתי. ואז ראיתי בניין גבוה מימיני. השלט "המשרד המוסמך
למחשבות על טל" לא השאיר לי הרבה מקום לספק, ונכנסתי פנימה
מיד.

בלובי ישבו הרבה מזכירות שקופות שנראו בדיוק כמוך, רק עם שער
ארוך, אסוף בקוקו, מול שולחנות שנראו בדיוק כמו השולחן שיש לך
בחדר. "סליחה", אמרתי בקול רם, וכל המזכירות, 20 בערך, הרימו
כולן בבת אחת את העיניים אליי וחייכו. "אני רוצה לדבר עם
המנהל, בבקשה", אמרתי, והמזכירות המשיכו לחייך אליי, ורק הרימו
את שפופרות הטלפון שהיו מונחות על השולחנות שלהן, ואמרו לתוכן
"מר סנה, אורח". הן הצביעו שמאלה, למסדרון ארוך, ופניתי אליו.
בצדדי המסדרון היו המון דלתות עם שלטים עליהם: "טל מזמין אותי
לדייט", "השירים שלי ושל טל", "דברים שמעצבנים אותי בטל",
"דברים רומנטיים שטל עשה בשבילי", "איך נפרדתי מטל", "טל עם
בנות אחרות" ועוד כל מיני. בקצה המסדרון הייתה דלת שהייתה
עשויה מראה גדולה, והיא נפתחה ברגע שהתקרבתי אליה.

אתה ישבת שם בכיסא מנהלים גדול, מעשן סיגר עבה, כמו אלה שאבא
שלך מעשן, למרות שהוא לא מנהל שום חברה גדולה, וגם אתה היית
שקוף.
- "היי ללי", אמרת לי, כמו שהיית קורא לי כשהיינו ביחד.
- "הילה", אמרתי. "תתחיל לארוז".
- "למה?" לא הבנת מה קורה.
- "קדימה, תארוז", אמרתי, "הבניין הזה נסגר והולך עוד היום".
- "מה זאת אומרת - הולך? זה בניין חשוב! פה את חושבת על טל!"
אמרת לי.
- "מר סנה, כלומר, טל... כלומר... אדוני! תארוז כבר את כל
החפצים. אין יותר מחשבות על טל. הבניין הזה לא נחוץ יותר".
- "מה, לא אכפת לך ממני יותר?" היה לך מבט מתפנק, כזה שעושה
ייסורי מצפון, משכנע, כמו זה שתמיד היה לך כשרצית שנלך לסרט
שאני לא אוהבת. ידעתי שזה מה שתעשה.
- "אני לא צריכה לחשוב עליך יותר. לא אכפת לי עם איזה בחורות
אתה מסתובב, שאתה לא אוהב אותי יותר, או כמה זמן היינו ביחד.
לא אכפת לי שיש לך יום הולדת עוד מעט, אם אמרת לי שלום בבוקר,
אפילו לא אכפת לי כבר מה אתה חושב עליי עכשיו". כשגמרתי לדבר,
הסתכלת עליי בהלם, ושתקת. שמעתי צליל תקתוק מעצבן, כמו הצליל
של התקתוק שהיית עושה עם העט על השולחן במבחנים, כשישבתי לידך.
התקתוק התגבר במהירות, ואז פתאום הכל התפוצץ, כל הדברים שהיו
במשרד שלך עפו למעלה, והתפרקו לאלפי רסיסים. היה קר נורא. אני
חושבת שהתעלפתי, וכשהתעוררתי כל מה שמצאתי במקום של הבניין היה
שטח ענק פרוש לפניי, והאדמה הייתה מכוסה בהמון טיפות כחולות
קטנות וזוהרות, וכמה עטים של פיילוט, כמו אלה שאתה אוהב.

ברחוב הסתובבו המון בחורות רזות וגבוהות בשמלות קצרות, מחובקות
עם גברים גבוהים שהלכו בלי חולצה, כך שראו את הקוביות שהיו להם
בבטן.
חזרתי לתחנה שבה ירדתי, והרמתי את העיניים לשלט. "אני חייבת
לרזות קצת" היה כתוב מימין, ומשמאל היו רשומים מספרי
האוטובוסים - 8, 46, 666, 21 ו-19, ולא היה שם שום יעד אחר.