זרם מים נקיים וקרים שוטף את עורה החלק כשל תינוק. שערה
הלבן-כסוף והארוך נמשך לאחור. במחשבותיה הכל כך ריקות, עובר לו
הזמן במהרה. היא בכלל לא מעריכה את ערכו של הזמן, הרי למה לה?
אחרי הכול היא חיה בעולם משלה, גן עדן. היא מנצלת את זמנה
לתענוגות נשכחות, ביער הקסום ובנחל השוצף שלה. ושום דבר לא
מפריע לה. היא לא יודעת צרות, לא יודעת כאב, לא יודעת צער.
אחרי שהיא מסיימת לנקות את גופה החלק, היא הולכת, ערומה כולה,
ביער הקסום שלה. באופק היא רואה אותו ומחייכת חיוך שקט. היא
מתקרבת אליו באיטיות ובחושניות. הם מביטים זה בזו עמוקות, לא
אומרים מילה. לאחר כמה שניות היא מנתקת את מבטה ממנו ושניהם
הולכים זה ליד זו ביער הירוק, עולים על עצים גבוהים ושואפים
לריאותיהם את הריח המשכר של הטל ושל הפרחים. היא נשענת על גזע
העץ, בפיה פרח ורוד. הוא בוחן את ישיבתה ויורד מן העץ אליה,
יושב גם באותה תנוחה, ושניהם צמודים זו לזה. היא מרגישה את ידו
החמימה, אך מתעלמת מנוכחותו. הוא מנסה לתפוס את תשומת לבה, אך
לשווא. לאט ובזהירות הוא לוקח מפיה את הפרח הוורוד אשר היא
משחקת בו בשיניה. היא מסיטה את מבטה אליו ומנסה לקחת מידו את
הפרח הוורוד, אך הוא לא נותן לה. הוא מחייך על זה שהצליח סוף
סוף לתפוס את תשומת לבה. עם כל תנועה שהיא עושה בניסיון לתפוס
את פרחה, הוא ממהר להגיב, ומחביא את הפרח מאחורי גבו או מעל
ראשו. לבסוף היא מתייאשת והולכת ממנו, אל הנחל שלה. היא יושבת
על סלע חלקלק וגדול, ומביטה בנחל בהנאה. שלווה נוחתת עליה, בכל
פעם שהיא מביטה בנחל. לפתע היא מרגישה דקירה קטנה בגבה,
ומסתובבת לראות מי מפריע לשלוותה. זה היה הוא, עם קצה הגבעול
הירוק של הפרח. היא מעווה את פניה בכעס, אך פניה מתרככות מיד,
כשהיא רואה שהוא מושיט לה את הפרח לידיה. היא מחייכת חיוך קטן
ושמה את הפרח בפיה, ממשיכה להסתכל על הנחל שלה. הוא מתיישב
לידה, מתייצב על הסלע החלק. שוב הוא מנסה לתפוס את עיניה
התכולות, אך רואה שהנחל משיג את כל תשומת הלב, ומתייאש. וככה
הם יושבים, זמן ארוך מאוד, ערומים שניהם, על הסלע הגדול והחלק,
מול הנחל השוצף, בגן עדן. אילו רק ידעו שהם לא ישהו שם הרבה
זמן...
קרן אור חמה מעירה באיטיות את שניהם. הם ממצמצים עיניים מסנוור
השמש, ולאחר כמה שניות קמים. היא חולפת מול פניו לתוך הנחל
שהתקרר מהלילה, והוא הולך אחריה ככלב אחר בעליו. היא נכנסת
כהרגלה לתוך מי הנחל הטהורים, שמצמררים את כל גופה הישנוני.
היא צוללת לתוך המים התכולים ושוחה אחר דגים, שוטפת את שערה
הארוך וקוטפת פרחים שצמחו על גדות הנחל. הוא צד אחר דגים
בניסיון לתפוס אותם, מנסה להרשימה, אך היא מתעלמת מקיומו,
פורחת בטבע לבדה. לאחר שגופה התחמם היא יוצאת אל היער. ריח הטל
מדגדג באפה, והיא רצה אל היער בעוד ששערה מתעופף עם הרוח. הוא
צופה בה מן הצד, מכושף מקסמיה, והולך אחריה, כמעט כמו תמיד.
מזווית העין היא רואה את צלו, וממשיכה ללכת לתוך היער, מרוצה.
היא מרגישה קרן שמש שמחממת את עורפה, ואז היא מנגבת את זיעתה
בידיה, ונשכבת על העפר. היא מתגלגלת בצחוק פעמונים, עד שלפתע
נתקלת בזוג רגליים גבריות, מרימה את ראשה ורואה אותו. מיד היא
קמה באי רצון, הולכת ממנו באיטיות, מנסה במרומז לפתות אותו
אליה, והוא כמובן הולך אחריה בנאמנות. היא רואה באופק שלולית
קטנה, ובחיוך קטן וערמומי היא רצה לקראת השלולית. היא לוקחת
בכף ידה ממי השלולית, מסתובבת במהירות ומתיזה עליו בשובבות.
הוא מנגב את המים הבוציים מפרצופו, ולוקח גם הוא ממי השלולית
ומשפריץ עליה. וככה חולפות להן שעות תמימות של משחק במים
הבוציים של השלולית. לאחר שכבר ירדה השמש, וצבע ורוד התפשט
בשמים הכחולים, הם הולכים לנוח על הסלע הגדול והחלק, ליד הנחל.
ומבלי לשים לב, בלי כוונה, ידה נופלת בתוך ידו, והם אוחזים
ידיים בעודם צופים בשקיעת השמש.
רעש מוזר של עלים זזים נשמע ברקע, והיא נרתעת לאחור ונופלת
מהסלע. היא מסובבת את ראשה לבדוק את מקור הרעש, ורואה נחש
ירוק-צהוב. הוא מחייך חיוך זדוני, ומנסה לצוד את הנחש לאחר
שהוא עוזר לה לקום מנפילתה. בפזיזות יתר הוא קופץ על הנחש,
והנחש חומק מידיו בקלות רבה. היא צוחקת לה בצד, ורצה אחר הנחש,
מנסה לצוד אותו במקומו. הנחש נע במהירות רבה לקראת עץ עם גזע
עבה ולח, והנחש עולה על אחד מענפיו. היא לא מוותרת ועולה אחרי
הנחש, ומזווית עיניה היא רואה אותו צופה עליה מלמטה, מחכה לרגע
שבו היא תתפוס את הנחש. היא עולה על ענפים דקים ותתנפלת בפראות
על הנחש, מחייכת חיוך נבזי. היא מרימה את הנחש המתפתל לאות
ניצחון, ויורדת מהעץ בעודה נלחמת עם הנחש שנאבק על חייו בידיה
המחוספסות. אחרי שהיא קופצת מענף נמוך לאדמה, הוא לוקח את הנחש
מידיה ומשחרר אותו לחופשי. שניהם יושבים על גזע העץ, ענפיו
מצלים על שניהם. היא שמה לב לתפוח אדום ועסיסי מתחת לכף ידה,
מרימה אותו ובוחנת אותו. הוא מסתכל עליה במבט מבולבל והיא
נוגסת בתפוח, נאנחת מעייפות. אחרי שהיא בולעת את חתיכת התפוח
שנגסה, היא מושיטה את התפוח אליו, וגם הוא נוגס בו בשמחה,
מתענג על הרגע. ושניהם יושבים כך ואוכלים מהתפוח העסיסי,
מחייכים בין נגיסה לנגיסה.
השמש כבר שקעה מזמן, וחושך התפשט על היער. שניהם נרדמו בצל העץ
הגדול, וידה נשמטת בכבדות על הקרקע והתפוח האכול מתגלגל לו על
האדמה...