רק עכשיו- ירדתי מהרכבת הארורה,
נגמר הסיבוב,
ובכנות אני יכולה לומר
שהיא הייתה טובה מהקודמת.
נסעה מהר אמנם,
אך עברה בתחנות רבות ומפתיעות.
נותרו בי גם כמה זכרונות,
והותרת בי חותם שלך בכמה וכמה נקודות.

וכשחיבקת אותי
הרגשתי מוגנת.
כשנשקת לי,
הרגשתי מיוחדת.
כשלחשת באוזניי מילות אהבה מתוקות,
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.


בתקופה ההיא הייתי מרחפת,
חיוך שובב וילדותי הציף את פניי,
כל המעיק הפך למתוק
כל החמוץ הפך לצחוק.
הפכת את הרע במהירות לטוב,
אך היה זה רק עניין של זמן
עד שהישן יפלס דרכו אליי בשנית.

הייתה תקופה כזאת,
שהכל היה נפלא,
וזה קורה לי שוב כנראה
שוב ושוב מהתחלה.
כמו רכבת הרים אינסופית,
שהסוף כבר ידוע מראש.
בהתחלה נהנים,
ואז זה נגמר.
הרכבת נפסקת.
תנועתה משתנקת.
מחכים בציפייה, לרכבת הבאה.

אז אני אשב לי כאן
בשלוות נפש,שכזאת.
לא אפסע ולא אומר מילה.
רק אחכה לה,
בדיוק כמה שחיכיתי לזו שכרגע חלפה.

תנועת הרכבות אף פעם לא פוסקת...