פרק 1.3 - "רפאל"

'שנס מותניך, רפאל, אתה יכול לעשות זאת...'

רפאל עומד כשדלת הכניסה לביתו צמודה לגבו, טיפת זיעה נוטפת
ממצחו. לרגליו הוא נועל נעלי ספורט קרועות מעט, המכנס השחור
הצמוד שהוא לובש נראה קצת צמוד מדי ובטן קטנה מבצבצת מבעד
לחולצת הטי האפורה. הוא מביט שמאלה, ואז ימינה - השעה מוקדמת
והרחוב נקי מאדם.

'בדיוק כמו שאני אוהב', הוא חושב ויורד במהירות במדרגות
המובילות לרחוב הסמוך. הוא לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לצעוד
במעלה הרחוב. האוויר הקר של הבוקר ממלא את ריאותיו הזקנות.
לאחר כחצי שעה של הליכה בקו ישר, הוא נעצר בצומת. הרמזור
להולכי הרגל מורה לו לעצור. רפאל מנצל את ההזדמנות כדי לנסות
ולהסדיר את נשימתו. הוא נשען על תמרור "עצור" ומתנשם בחוזקה.

'איך נתת למצב להתדרדר ככה, רפי?' הוא חושב בין נשימותיו
העמוקות, 'בעבר, היית רץ 15 ק"מ, לפחות ארבע פעמים בשבוע! נכון
- רותי נפטרה לפני שמונה חודשים. נכון - היה קשה בהתחשב בעובדה
שגרתם רק שניכם בבית, כשהילדים גרים בחו"ל עם הנכדים. נכון -
היא היוותה מקור פרנסה עיקרי כשאתה הסתובבת בבית חסר מעש
וחיפשת לתקן דברים, בגלל אירוע הלב שעברת... אך אלו הם אינם
תירוצים סבירים!'

הוא מהרהר לרגע. 'טוב, למעשה היו אלה 12 ק"מ, לכל היותר פעמיים
בשבוע.'

הרמזור מתחלף ורפאל ממשיך בדרכו. לפתע הוא שומע רחש המגיע
מאחוריו. הוא מסתובב בתגובה. הוא מבין כי מדובר במוזיקה. לאחר
מספר שניות המוזיקה מתחזקת - ומכונית ספורט אדומה, בעלת גג
נפתח, חולפת על פניו במהירות. נהג המכונית והנוסעת היושבת לידו
נראים כאילו הם נמצאים באמצע ויכוח.

'איך הם מצפים להבין אחד את השני עם מוזיקה כזו רועשת ברקע?'
הוא חושב, 'טוב, ניחא...' הוא נותן למחשבה לחלוף במהרה וממשיך
במסלולו המתוכנן.

חצי שעה נוספת של הליכה חולפת ורפאל מבין כי שתה כמות מוגזמת
של מים לפני שיצא לדרכו. אך למזלו, הוא מכיר תחנת דלק קרובה.
ספוג זיעה, הוא צועד לכיוונה. כשהוא מגיע לפתח התחנה, רואה
רפאל את מכונית הספורט האדומה שחלפה על פניו במהירות, חונה
בחניית העובדים. הוא ממשיך לעבר החנות הממוקמת מאחורי אזור
התדלוק. בהביטו בחלון הראווה של החנות, רפאל מבחין בזוג שאכלס
את המכונית, עדיין מתווכח. הבחורה לבושה במדי עבודה ועומדת
מאחורי הדלפק, הבחור עומד מעברו השני. היא דואגת להפסיק את
הוויכוח כשרפאל נכנס.

"בוקר טוב אדוני," היא אומרת בחיוך, "כיצד אוכל לעזור לך?"

"בוקר אור לשניכם. חוששני שיש לי וידוי מעט מביך... התוכלי
לומר לי היכן השירותים?"

הבחור שולח אל רפאל מבט זועם, מבט שתוהה: "בשביל זה הזקן הזה
היה צריך להפריע לנו?"

"אתה לא צריך להיות מובך," עונה המוכרת ומצביעה לאחור עם
אגודלה, "השירותים נמצאים פה, מאחוריי."

רפאל ממהר להיכנס לחדר וסוגר את הדלת מאחוריו. הוא בוחר את אחד
מתאי השירותים ומתיישב על האסלה. הקיר המפריד בין חדר השירותים
לחנות מונע ממנו לשמוע את הוויכוח, אך הוא יכול לשמוע כי ישנם
חילופי דברים בין השניים. לאחר מספר דקות, חילופי הדברים
הופכים לצעקות.

"אם כבר, אני צריך לעזוב אותך!" צועק קול גברי, שרפאל רק מניח
ששייך לבחור.

"מה?! מה זאת אומרת?!" עונה הבחורה.

"כן, בגלל כל הגברים האלה שאת מזיינת בעיניים שלך, יא שרמוטה!
אני רואה! אני רואה איך את מסתכלת על אנשים ברחוב! אפילו את
הזקן הזה היית מזיינת אם היה משלם לך!"

"שימי, מה נסגר איתך?!"

"פשוט נמאס לי ממך, מיטל! נמאס לי לחשוב כל פעם שאת יוצאת עם
חברות שלך למסיבה שיש סיכוי שתזדייני שם עם הברמן או משהו!"

"אתה פשוט דפוק בשכל. הייתי צריכה לזרוק אותך לפני הרבה יותר
זמן!"

"דפוק בשכל? דפוק בשכל?!"

רפאל, בתחושת אי-נעימות, מוריד את המים. הצעקות מפסיקות. הוא
יוצא מתא השירותים ובוחן את עצמו במראה. הטי-שרט ספוגה בזיעה.
מעט השער שעוד נותר על ראשו פרוע. הוא שוטף את ידיו בכיור
ומעביר אותן על פניו ועל שערו. הוא פותח את הדלת המובילה
לחנות, במטרה לעזוב בזריזות.

"תודה רב..."

אך הוא לא מצליח לסיים את המשפט. הבחור, בעל הבעת טירוף על
פניו, מכוון אקדח לעבר אזור החזה של הבחורה, שדמעות זולגות
אט-אט מעיניה. רפאל עומד כשדלת הכניסה לשירותים צמודה לגבו,
טיפת זיעה נוטפת ממצחו.

"מה אתה עושה, בחור?" שואל רפאל.

"תסתום את הפה שלך, זקן, אם אתה רוצה לחיות את הכמה שנים
שנשארו לך", עונה לו הבחור.

"שימי..." שואלת מיטל בעצב, "מה אתה עושה?"

"אני רוצה שתרגישי את הכאב! את מה שאני הרגשתי כששברת לי את
הלב, זונה מלוכלכת!" אומר שימי ומקרב את האקדח לכיוון לבה של
הבחורה.

"תקשיב לי... שימי..." אומר רפאל, "זה לא יתרום דבר אם תירה
בה. מה שהיא עשתה לא משתווה ללקיחת חייה. תחשוב מה יקרה אם
תירה בה. תחשוב מה ההורים שלך יחשבו."

"יופי!" צועק שימי, "עכשיו אפילו הזקן המזוין הזה מסנגר
עלייך?! נמאסת עליי כבר, זונה!" הוא מצמיד את קנה האקדח לגופה
של מיטל ולוחץ על ההדק. הכדור שנורה חודר את גופה ויוצא מעברו
השני. היא מתמוטטת. רפאל מתחיל לנוע לעזרתה, אך שימי מכוון את
האקדח אליו.

"אל תחשוב על זה אפילו, זקן מזדיין."

"תן לי לעזור לה! בבקשה!"

מיטל שוכבת על הרצפה ללא תזוזה. דם נוטף מפיה.

"היא צריכה למות, הכלבה, אחרי כל מה שהיא העבירה אותי."

"למה היא צריכה למות? מי אתה שתמנע ממנה לחיות את חייה?!
בגללך, עכשיו, נהרסו חיים של כל-כך הרבה אנשים שלא מגיע להם
לסבול ככה!"

"מה אתה מבין בכלל, יא מטומטם? איך אתה יכול להבין מה היא עשתה
לי?"

"תן לי לטפל בה, היא זקוקה לטיפול רפואי. הייתי קצין הרבה שנים
במילואים ועברתי הכשרה מתאימה. תן לי לטפל בה." רפאל מתחיל
לנוע שוב לעבר הגופה.

"אל תזוז!" שימי צועק עליו. "בטח גם אתה זיינת אותה, אה, זקן
מלוכלך? זה למה באת לפה? כדי לחפש זיון? את מי היא מזכירה לך?
את הנכדה הקטנה שלך?"

רפאל, המום, לא עונה.

"זקן, היית במקום הלא הנכון, בזמן הלא נכון." הוא מהדק את
אחיזתו על האקדח ויורה בבטנו של רפאל.

רפאל כורע על ברכיו, עוטף את הפצע שנוצר בעזרת כפות ידיו. דם
נוזל מבעד לאצבעותיו. שימי יורה בו ירייה נוספת, הפעם בחזהו.
רפאל לא עומד בכאב ונשכב על הקרקע. לאחר מספר שניות הוא חדל
לזוז. שימי תוחב את האקדח בחגורתו.

"מטומטם", הוא אומר ומניח את ידו על המפתחות המונחות על הדלפק.
אך לפתע הוא מבחין כי מיטל, שדם סמיך מכסה את פיה וחולצתה,
עיניה מגולגלות אחורנית, עומדת ובוהה בו.

"תמותי כבר, יא זונה!"

שימי שולח את ידו לעבר החגורה. אך הוא איננו מספיק מהיר - מיטל
מזנקת עליו מעל הדלפק ומתחילה לנגוס בכתפו. היא תולשת את הבשר
מעל לכתפו בשיניה ולועסת אותו בפיה בתענוג. שני גווני דם
מתערבבים על שפתיה. שימי המופתע דוחף אותה ממנו ושולף את
האקדח. מיטל מתכוננת לסיבוב שני, אך שימי יורה בה בראשה. דמה
משפריץ על הקיר שמאחוריה והיא צונחת מטה. שימי יורה בה עוד
מספר כדורים, כל עוד היא מוטלת על הרצפה. הוא אוחז את כתפו
באמצעות ידו השניה, נאנק מכאבים ומתחיל ללכת לכיוונו של רפאל.

"רק כדי שגם אתה לא תעשה לי את אותו תרגיל, זקן." הוא מכוון את
האקדח לעבר ראשו של רפאל ולוחץ על ההדק. אך בתגובה נשמע רק רעש
של "קליק".

"שיט!" אומר שימי.

לפתע, ידו של רפאל מתרוממת ואוחזת בידו של שימי. רפאל מוחץ את
אצבעותיו של שימי וגורם לו לאבד את אחיזתו באקדח. שימי נאבק,
אך לא מצליח לשחרר את האחיזה ונאלץ לצפות בגופתו של רפאל בחוסר
אונים, תוך כדי שהיא מתרוממת למצב עמידה.

רפאל מתנפל על צווארו, נושך שוב ושוב. שימי מנסה להתנגד, אך
ללא הועיל. לאחר מכן רפאל עובר לטעום מפניו של שימי. תוך כדי
שהוא נוגס באפו ובעיניו, דם ניתז לכל עבר - עד ששימי אינו
מתנגד עוד. רפאל בולע את חתיכות הבשר הטריות שנותרו בפיו.

"הנוער של היום..." נאנח רפאל בקול חנוק - ומשליך את הגופה על
הקרקע.