העיינים שלך, היו כה יפות ועדינות...
והבטת בי במבט שלא הכרתי לפני כן.
היית מרגיע, ואמיתי, וניסית לעשות שיהיה לי יותר טוב.
אבל אתה בעצם יודע שאתה לא יכול לעשות דבר בכדי שיהיה לי יותר
טוב. אין דבר שיקל עליי את אותו כאב. אותו כאב שאני נושאת עימי
כבר חודש ימים.
המסע הזה נועד רק לנסות לשחרר את אותו כאב, אבל השחרור לא
מגיע. כמו פקק יין ישן, שכבר שנים על גבי שנים מנסה לפרוץ את
מחסומיו, כך גם כאבי, שקועים עמוק עמוק בתוך ליבי, ואין את
הפותחן שנוצר להוציא את השסתום הנוראי ויתן לי להשתחרר.
ואתה מגיע, מנסה בכל כוחך, מלטף, ומרגיע. איך אני יכולה לסמוך
עליך?
כשאתה כולך רעש וצילצולים? בימים אתה אחד מהם...מהאנשים
החשובים...איש אינו יודע למה הם החשובים...הרי הם
החלולים..מדברים על הא ועל דא...ולא על דברים שבאמת מעסיקים אף
אחד מעימנו..אולי בגלל שהם יודעים לעשות הרבה רעש, אז אם הם
חושבים עצמם לחשובים, כל העולם חושב?
ואני בכלל לא. כבר מזמן ידעתי שאני לא כל העולם.
בכל אופן, כשיורדת החשכה, אני רואה איך מבטך מתרכך. ומאותו אחד
ששיך לקבוצה המונית חסרת תכלית ביקום, אתה ההוא, שיודע לגעת בי
בעדינות, ונותן לי הזדמנות ולו הקלה ביותר, להרגיש נאהבת...
להרגיש שיש לי סיבה לאט לשחרר את הלחץ.
וגם אם אותו פקק לא יפרץ בקרוב, מעט נקבים קלים, באותו בקבוק
לחוץ אויר, שישחררו טיפה את רגשותי...אותם איוורורים קלים שרק
אתה מסוגל לעשות...שווים יותר ממה שאתה מסוגל לתאר...
אין מילים לתאר את האכזבה שלאחר השחרור...
היתה בי מין תקווה שתדע להאריך את מה שהיה, וכמה טוב שהיה לי,
ולא תחזור לאותם ריקים מתוכן...או לפחות תידע להקדיש לי את
המעט שידעת עד אז...
אבל ידעתי שבסוף תחזור למקורות, וכמו שתחזור למקורות, תדע טוב
טוב לחזור אליי...
וכמה שאני מתגעגעת, וכמה שאתה מתגעגע..את אותו מבט עיניים נוגה
ומלא רגשות. אני לא רוצה להפסיד. אני רוצה לדעת שתמיד תוכל
להביט בי ככה. אני לא רוצה לחכות שלסביבה לא תהיה השפעה.
ואיך אוכל לגרום לך להבין?
אמרת לי שאתה רוצה רק לישון איתי מחובק ולדעת שבבוקר תקום ואני
פה לידך.
גם אני רוצה.
החיבוק שלך, באופן לא ברור למדי אומר לי המון. ועכשיו, יותר
מכל.
עד כה זילזתי בך.
אל תיתן לזלזול הזה לחזור... בבקשה...