הן שכבו על הדשא, קצת לח מטל... השמש נכנסה לעיניים והקטנה
צחקה וניסתה להסתיר את עיניה עם הידיים.
התגלגלה על הבטן וקטפה פרח, צהוב... רגיל פשוט, אחד מאלה
שהגננים תמיד מוציאים, ונוצרות ערמות של אותם פרחים שאף אחד לא
צריך.

אבל הקטנה אהבה אותם.
"תגידי..." היא אמרה לי, "למה הגבעול תמיד ירוק והפרח עצמו
יכול להיות בכל צבע כמעט, חוץ מירוק?"
לא ידעתי מה להגיד לה.

התחלתי לחשוב על זה. איזה כיף זה שיש לך בסיס מסוים - לא משנה
באיזה צבע יהיה הפרח, הגבעול שלו תמיד יהיה ירוק. הרגשת ביטחון
מדהימה! אפילו אם זה רק צבע... אבל לא נראה לי שפרחים יודעים
להעריך את זה...

היא יושבת על הרצפה... מחכה... הראש ריק ממחשבות. עם הזמן
לומדים להרחיק את עצמך כשזה ממש כואב.

הוא כופף אותה, והברכיים השתפשפו על הרצפה הקרה. יושב מאחוריה,
מחזיק לה את הידיים.

- את רוצה?
- לא יודעת.
הוא נצמד אליה, היא מרגישה אותו...
- את רוצה...?
- לא יודעת.
הוא נצמד אליה יותר חזק... הטבע עושה את שלו.
- את רוצה?!
- כן!

הוא מוריד לה את המכנס.
היא מתחילה להתנתק... יוצאת מהגוף שלה.
הכל נהיה מעורפל... רק שתי דמויות בשחור לבן על הברכיים.
זה ברור מה יקרה.
היא רואה אותו נכנס אליה, היא מתפתלת... גונחת...
יותר חזק... הברכיים שלה משתפשפות על הבטון הקר.
היא מרגישה את ידיו על האגן שלה... מחבקות... מרגישה אותו
בפנים...
כמו שני כלבים על הרצפה...
חודר לגוף שלה, ובטעות פוגע לה בנשמה... זה מכה בה... כמו
סטירה מצלצלת על הלחי...

רגש געגוע כל כך חזק שהיא לא מצליחה להתאפק... חוזרת לעצמה...
והדמעות זולגות.

הוא מאחורה... עושה את שלו... היא מתעוררת, לא מבינה מה קורה
לה... למה היא בוכה... נחנקת... מנסה להסתיר. הוא מאחורה...
מזיין חזק... לא שם לב.
הברכיים מתחילות לדמם... היא מנסה להתרכז בכאב הזה... מנסה
להירגע.
הוא הופך אותה מעליו והם גומרים ביחד.
שוב התקף בכי, הפעם הוא שם לב.
לא יודעת מה לעשות... היא מתנשפת, מתלבשת... רועדת...


זה טוב לפרח לדעת שלא משנה איזה צבע הוא, הגבעול שלו תמיד יהיה
ירוק.