אני שונאת את הלילות הבודדים האלה
העזובים האלה
שבהם אני מדמיינת אותי ואותך
בסצינות כואבות מנשוא
ואז אולי מאושרות מידי
עד שאני כבר מבינה
שכבר חלמתי די
שבסוף מה שנשאר זאת המציאות
שהרגש שלי התקומם עליי
ושההגיון הוא למען ההגינות
השפיות, והחדישות
אני תמיד רוצה למצוא את האהבה
ופעם חשבתי שכבר מצאתי אותה
ועדיין יש בי את אותה אטומה, התקווה
שבעצם זה אתה
אבל אז אני מבינה
או עדיין קשה לי להבין
שזאת לא אני אצלך
שבחלומותיך עוד לא ראית
עוד לא מצאת
את אשתך
ואפילו כשאנסה להציע
לשווק את עצמי לך
אתה רק תתבדח קלות
ותמשיך בדרכך
ואיפה זה משאיר אותי?
בשולי הדרך, עם חצי כשרון?
עצלות מהורהרת, ומדי פעם פתיון?
או סתם לא מובנת,
אפילו לא לעצמי
קצת קנאית ונעלבת,
מחפשת את דרכי.