"פרופורציה: התאמה, יחס הרמוני, היחס בין גדלי חלקיו של דבר-מה
לגודל הדבר השלם.
בפרופורציה: במידה, מתואם, מאוזן, אמידה אובייקטיבית, מבלי
להגזים בחשיבותו של עניין או בחומרתו של משהו."

כל חיי הטרידו אותי דברים קטנים. באמת קטנים. אבל הם מוציאים
אותך מאיזון לגמרי אם הם יוצאים מפרופורציה. כמו עכשיו. הדבר
היחיד שמטריד אותי הוא למה האזיקים האלה שחורים, והאם היא תקנה
דגים חדשים אחרי שאני אמות. דברים קטנים. אבל ככה זה היה כל
חיי.

כשהייתי קטן למשל, אחד הדברים שהכי הטרידו אותי היה מתי ימציאו
מכשיר כזה, שאני אוכל לכוון לעצמי על הרגל ולראות על אמת את
האנשים האדומים הקטנים מה'חיים'. אני חייב להבין פעם אחת
ולתמיד, איך זה שאומרים שבלב האדם עוברים חמישה ליטרים של דם
בדקה, שזה ממש מהיר בשביל האנשים הקטנים, ובכל זאת הם הולכים
להם בשאנטי שלהם, ועוד עם בועית החמצן הזו.
גם בבית הספר הייתי נטפל לקטנות. משום מה היה לי זיכרון די טוב
לעובדות, למרות שלא הייתי תלמיד מצטיין. בכל פעם שהייתי שואל
משהו שקצת קשור למה שהמורה אמרה, היא הייתה קוטעת אותי ועונה
שאת הנושא הזה לא צריך ללמוד, ואז הייתי תוהה למה היא בכלל
פותחת את הנושא אם לא צריך אותו, ואם היא כבר התחילה, אז
שתסיים את המשפט שלה, ותענה לי. פעם אחת גם שאלתי אותה, אבל
היא קראה לי חצוף והמשיכה בשיעור. אני לא המשכתי להתרכז.
בכלל, בית ספר הייתה תקופה מוזרה. זה לא שאני טיפש, באמת שלא.
פשוט נראה לי מטומטם ללמוד דברים מסוימים. אבל זה בגלל שכבר אז
לא ידעתי להסתכל על התמונה הכוללת.

התקופה שבה הייתי הכי מוטרד משטויות הייתה בזמן המכללה. המכללה
שלמדתי בה הייתה ממוקמת על גבעה ירוקה, מוקפת בגדר גבוהה ומלא
(אבל מלא) כוסיות. זה נכון הסטיגמות על המכללות - וואלה,
איינשטיין לא למד איתי, אבל מה - היה כיף. חוץ מהזמן של תקופת
מבחנים.
במכללה הייתי ממש מקפיד לתת לעצמי זמן לדברים הקטנים, ככה השכל
מתפנה לגדולים ונכנס לפרופורציה. בדרך למכללה בבוקר, כשהייתי
הולך ברגל מהחניון עד לבניין עם האנטנה הסלולרית על הגג, הייתי
מעסיק את מוחי בכל דבר, חוץ מבלימודים, כתרפיה. הייתי מסתכל על
חתולים, על מודעות, על העוברים ושבים, על הכל. אני ועצמי היינו
מנהלים דיונים ארוכים על כמה שחתול זה יצור חכם (אבל ממש
אנטיפט), על איך אפשר לשפר את הדרך לבניין האנטנה (גשרים
תלויים או מסוע תת-קרקעי מהחניון) ועל חשיבותה של מילה במודעה
תלויה (כי הרבה יותר כיף להתקשר לדירה מקסימה להשכיר) ואז
בשיעור יכולתי להקשיב.
כל זה תפס עד לתקופת מבחנים.

בתקופת מבחנים הדברים הלא חשובים הוציאו אותי מפרופורציה
לגמרי. במקום לעסוק בתרומת המקצוע לחיי, בידע הנרכש, בזה
ששפיותי נשמרת, שאני בריא, שיש לי חברים, עסקתי בכמה חומר אני
מספיק לקרוא, כמה תרגילים פתרתי, מה היה הממוצע הכיתתי... עד
שאפילו את הזמן שהיה מוקדש לתרפיה של הדברים הקטנים תפסו
הטרדות האלו, ואז כשהייתי מתיישב ללמוד, היו עולות לי כל כך
הרבה מחשבות לא מועילות - על חשיבות המים לגוף האדם, על האם
לכתוב את הסיכום בעט כחול או שחור או על מתי אני יוצא לאיזה
פאב, שבכלל לא התרכזתי במבחנים.

ועכשיו אני מוטרד מהצבע של האזיקים, טיפשי נכון?
עוד יותר טיפשי שהאזיקים האלו לא כחולים. באמת.

אחרי המכללה, הטרדות של החיים האמיתיים התחילו. באותה תקופה
הייתי ממש גאה בעצמי.
מה שהפריע לי לישון היה מתי אני אמצא אהבה, למה אמא של עמית
חלתה ומה יקרה עם החוב בבנק, דברים חשובים... אבל אי אפשר
לחיות עם לחץ כל החיים, נכון? אז גם את הדברים החשובים הכנסתי
לפרופורציה (נהייתי ממש טוב בזה באותה התקופה), והעברתי.
לעמית עזרתי המון, ממש הייתי שם לצידו, תמכתי והקשבתי, וכשהוא
שאל אותי למה, אמרתי לו שיש דברים שלא יודעים (לפחות אני כן,
בניגוד למורות שלי) וכשהפסקתי להיות מוטרד לגבי מתי אמצא אהבה,
פגשתי את עדי. וגם לגבי החוב הפסקתי לדאוג.
באיזשהו שלב הדברים הקטנים חזרו להוציא אותי מפרופורציה. הסיוט
הכי גדול שלי, היה מה חושבים עלי. ווואלה, יש לי בריאות, אישה
שאוהבת, עבודה שגרתית, משעממת ולא מכניסה, חברים... אבל לא.
אני נתתי לסאגה הקטנה הזו להשתלט לי על החיים.
התחלתי לבזבז.
מי שמסתכל על דברים קטנים אצל אחרים, מקפיד גם אצלו. קניתי
שעון יפה, מעיל מעור, טלוויזיה שווה, לא קניתי אוטו, כי לאוטו
צריך הרבה כסף, ואחרי שפיטרו אותי, אז לא היה לי הרבה כסף. חוץ
מזה, אוטו זה דבר גדול ואני לא צריך דבר גדול כדי לצאת ולחזור
מאיזון.
אז קניתי אקווריום במקום. השקעתי מלא. היה לו ארמון ואבנים
יפות ותאורת יום ולילה - שלדגים תהיה תחושת זמן אובייקטיבית
ובועות, וטפט של ים שירגישו בבית. גם קראתי באיזשהו מקום
שהאוכל של הדגים, התעשייתי הזה, מזיק להם. אז הייתי מכין להם
אוכל בעצמי. זה היה טוב, התעסוקה הזו.
הייתי כל כך מסור לדגיגים האלו, שאפילו עדי התחילה להתלונן ואז
הטריד אותי שאולי היא שוכבת עם אחרים, וזה לא טרדה קטנה, אבל
מה הסיכוי? חוץ מזה, אני בטח סתם מוציא דברים מפרופורציה.

כשההוצאה לפועל באו אליי הביתה כל מה שביקשתי זה שייזהרו עם
הדגים. כאילו בחייאת, אתם מגיעים לבן אדם הביתה, לוקחים לו
הכל, כן, אז תהיו נחמדים... וואלה, הם לקחו ת'שעון,
ת'טלוויזיה, אפילו חלק מהבגדים שלי, מה ביקשתי? שישאירו
ת'אקווריום? נכון - דבילי, קטן, אפילו קטנוני, אבל חשוב לי
בטירוף - הדגים המחורבנים היו הפרופורציה שלי. אבל לא, הם,
אמרו להם לקחת כל מה שיכול להימכר, וניסיתי בטוב, בחייאת
שניסיתי בטוב, אבל הוא לא הקשיב, ונכנס לי לדברים כל הזמן, שזה
משהו שאני לא יכול לסבול, אז הוצאתי את האקדח, כדי שיקשיב, ואז
כשדיברתי, הרגשתי שהאקדח נהיה לי מה זה כבד ביד, אז הנחתי אותו
על השולחן. והקטע, שבתור בן אדם ששם תשומת לב מוגזמת לדברים
קטנים, הייתי צריך לשים לב לנצרה. אז זהו שלא. ואז הבחור של
הההוצאה לפועל נפל.
מה שעצבן אותי זה שהייתי צריך לצפות את זה ולשכנע אותו לזוז,
כך שאם הוא יפול, אז שלא יפול על האקווריום, אבל אף פעם לא
הייתי טוב בלראות את התמונה השלמה.
חשבתי שאני משתגע. מילא שהוא מת לי בסלון, אבל למה על
האקווריום?! אז התחלתי לצרוח.
ואז השכנים באו.

ואז המשטרה.

במשפט, לשופטת ששפטה אותי הייתה פלולה באמצע הסנטר. ממש גדולה
וממש באמצע. כל כך גדולה שלא הצלחתי להתרכז במה אומרים, ואיך
אני צריך להגן על עצמי. רק הסתכלתי לה על הפלולה.
בסוף המשפט הפלולה אמרה שיצאתי אשם. ואז היא זזה ודיברה על
עונש, אבל בדיוק אז שמתי לב שבמקום שלוש שערות, יש לה שם
שתיים, ולא כל כך הקשבתי למה העונש. ואז עדי התעלפה.

ועכשיו כשאין את הדגים, זה הדבר היחיד שמטריד אותי הוא למה
האזיקים האלה שחורים, ואם היא תקנה דגים חדשים אחרי שאני אמות.
דברים קטנים. אבל ככה זה היה כל חיי.
הייתם חושבים שבן אדם שעומד למות יחשוב על כל הדברים החשובים
שהוא עשה בחיים, ואם הוא ילך לגן עדן או לגיהנום, ואיך יהיו
חיי הנצח, ומה הוא יהיה בגלגול הבא אם יש כזה, אבל אני? אני
לא.
אותי מעניין למה על הכסא הזה שמים אזיקים שחורים.
כאילו, אני עומד למות עוד חמש דקות, כן? אז את ההיגיון באזיקים
הבנתי, כי וואלה, יכול להיות שמישהו, טיפש במיוחד, שמעדיף למות
מהגדר החשמלית שבחוץ, יברח במקום לשבת כאן בשקט ולחכות לזריקה,
אבל למה לשים אזיקים שחורים, מה, להעצים את הרגע? להוציא דברים
מפרופורציה? לעשות כמו בסרטים? כאילו, מה הפריע לכם לשים פה
כחול או ירוק, או סגול עם דגים? משהו... אנחנו גם ככה הולכים
למות פה אז שלפחות נחייך.

אוי, הנה האיש עם המזרק מגיע, הממ, השרוך הימני שלו פתוח.
מוזר, לא חשבתי שהמזרק יהיה שקוף.

אם בגלגול הבא אני אהיה חיה, אני רוצה להיות ג'ירפה. ככה לפחות
כשאני לא אהיה בפרופורציה, זה יהיה בסדר.