אביב היה הראשון. בחופש הגדול של י' - יא', אחד מאלה שסיימו
תיכון כבר בא אליו מאחורה בלי שישים לב, הביא לו משהו גדול
בראש, סחב אותו לאיזו פינה ותלש לו את כל מיתרי הקול, עכשיו
הוא כמו גיטרה ישנה, הוא מתקשר איתנו עם פנקס שסיוון קנתה לו,
היו בו איזה אלף דפים קטנים עם שורות. בכלל, הוא עד עכשיו
בדיכאון מטורף, כשעוד חיפשנו דירה הוא היה נשאר בבית ורב עם
מישהו על פיסות נייר מעופפות, נמרוד אמר לי פעם שזה לא צריך
להדאיג אותי ושזה יעבור לו כשהוא יסיים את הפנקס של סיוון
ויראה שהוא תיקשר דיי הרבה גם בלי מיתרים.
רק למצוא את הדירה לקח לנו איזה שבועיים, שבהם עוד שני אנשים
נפלו. לאדם קילפו את הפנים והוא מת מאיפקציה נוראית בעין ולטל
היה התקף לב, והוא שרד אותו, ואז הצלעות שלו נעלמו, אז סידרנו
לו מתקן שמחזיק אותו. טל נראה עכשיו כמו ארון, רק קצת פחות
אינטראקטיבי.

לדירה דחפנו כורסאות שמצאנו זרוקות ברחוב ובגלל שלא היה כסף
לחשמל, חסכנו מעצמנו זבל כמו תאורה, טלפון ומתנות ימי הולדת.
הזמן עבר ולא ממש ידענו איך לעצור את כל מה שתקף אותנו כל
הזמן, יונתן הציע שכולנו נתאבד ביחד.

היינו כולנו בחרדה ממושכת.

שבועיים אחרי שמצאנו את הדירה הרחנו את הגופה התלוייה של אביב
כשהיא חצי רקובה וחצי סתם כרותה בחדר האמבטיה, על קירות
האמבטיה היו מודבקים כל מה שנשאר מהפנקס שלו. יונתן עבר
התמוטטות עצבים באותו ערב.

השוקולד שהברחתי הביא לסיוון נחמה מסויימת, שעמדה לאבד את
השפיות שלה והתלוננה שהיא לא מסוגלת להמשיך, היא אמרה שבלילות
האחרונים היא חושבת כל הזמן על אותו ביטון שהתחיל את כל זה,
ישבנו באמצע הסלון עם ארבע אותיות ואחד-עשר גופות סביבנו
ושתקנו.

נמרוד אמר לי לילה אחד שהוא חושב שהוא הבא בתור ושעדיף שהוא
יצא מהדירה כדי להריח פעם אחרונה את הסקס, לא הבעתי שום
התנגדות, אבל ראיתי את הדמעות בעיניו והבטחתי לו שאני אגיד לכל
מי שישאל שלא ידעתי שום דבר על העזיבה שלו. הוא לחץ את ידי עם
ידו השמאלית כשראה את שלי מושטת.

היו חמישה אנשים אחרים שהכרתי קצת פחות שמתו יום לאחר מכן,
ידיהן נעלמות והדם ניגר מהם עד שאיבדו את ההכרה ואז גם את
פעימות ליבם. הכל נעלם למן שתיקה של אחרי.

סיוון ניגשה אלי באותו לילה, שלושים וחמישה ימים אחרי שעברנו
לכאן, היא הציעה שנברח, שהאהבה שלה אלי אומנם נעלמה מתחת
למותניה, אך היא מכבדת אותי בתור מה שאני עכשיו. אבל אני לא
אהיה הרכרוכי שבורח ומשאיר מאחוריו עשרות גוויות לעתיד שצריכים
קבורה. אני לא התכוונתי לעזוב. תפסתי את צווארה והפלתי אותה על
הרצפה, עיניה בלטו כמו צמד כפתורים וכולם התעוררו ונעמדו
מאחורי, צופים בגורל קורה. אספתי את כל השיער שלה, סיבבתי אותו
סביב ידי כדי לחזק את האחיזה, היא נשמה בכבדות והצליחה בין
נשימה לנשימה לצעוק לעזרה בחייתיות שחשתי כשציפורנייה חדרו
לבשר זרועי. כשהאחיזה שלי הייתה מוחלטת דרכתי עם רגלי הימנית
על גבה העליון ונעלתי אותה במקומה, משכתי בשערה עד שכל העור
נתלש יחד איתו. כל הילדים עמדו מולי ובהו במה שנשאר מהבחורה
שפעם רקדה בעצמה לעיניהם, כשהלכתי משם שמעתי אותם רבים על
גופתה.