לא רציתי שתחושי בכאבי
אך הוא הפך לחלק ממני, למשהו טבעי
ואת ראית -
התפללתי בלילות לאלוקים
שישאיר אותך איתי - לעולמי עולמים,
אך אני בת-תמותה ודל כוחי מול השפעתו
במרומים.
בקול הדממה את הופעת
ואת אמונך בי נתת
אף שחלומות שחלמנו בצילו של ההיגיון
שקעו להם בים האבדון
ידעת ועודך יודעת להצילם ולציירם
בראשי, ביד הדימיון.
חיוכך הרחב - נפרס על גבי שטיח הכוכבים
משפטיך הרבים במוחי אור ושמחה מניבים
אף שלעיתים שוקעת בי השמש והופכת לקרה
התחושה היא של אושר ותקווה,
תחושה שאינה מרה.
את יודעת תמיד שאת יכולה לבוא אליי ולספר
ובנוסטלגיות מעלות חיוך את האוזן לסבר
הים המתנפץ בגליו
עוד יתאר את הבלתי יתואר
מה גדול החלל שבלכתך בליבי נפער
איך באופק נעלם לו החלום, שכמעט הרקיע למציאות
החיים -
לחיות במחציתך לעוד כמה שנים - עד העולמים. |
