היא היתה עצובה.
לרוב,היא היתה הילדה הכי עצובה.בוהה בחלל עם דמעות בעיניים.
לפעמים אנשים היו עוברים לידה אינם מבינים למה ילדה כל כך יפה
בוכה.בוכה כך סתם.בפשטות.בוכה ביום בהיר כשהשמש זורחת בחיוך.
רק שהיא אינה ראתה את השמש הזורחת.היא ראתה את הירח.
את הכוכבים.את הנוף.כל היופי הזה גרם לה לבכות.לבכות כהודיה
לבעל המלאכה הנפלאה הזו.
בלילות היתה עומדת דוממה עם מבט אל על חושבת מה היה קורה אילו
היתה כוכב.האם אז היתה יותר שמחה,יותר זורחת,יותר אהובה
ואוהבת?
לפעמים היתה חושבת שזה דווקא נחמד שהיא ילדה ולא כוכב.כי הרי
כוכב זה משהו מיוחד.שונה, וזה קשה להיות מיוחד.וגם על זה היתה
בוכה דמעות גדולות לבעל המלאכה שברא אותה.
לפעמים היתה תוהה בינה לבין עצמה כמה קשה זה לא לראות את השמש
בחייך.אלא רק את הירח שרק עולה ואף פעם לא זורח,לפחות לא
בעינייה.גם על ירח היתה בוכה...
על עצמה היתה בוכה לבעל המלאכה.
לרוב,היא היתה ילדה עצובה,עד שראתה את חיוכו.עד שפגשה
בחיוכו.בחיוך של הילד השמח.הילד השמח כל הזמן צחק וחייך.בהתחלה
היא לא הבינה אך לא כואב לו לצחוק כל כך הרבה.אינה הבינה למה
אינו בוכה הוא.אינה הבינה למה רואה רק את הזריחה ולא את
השקיעה.
אך לאחר זמן מה של חברות החלה לחייך.לא במודע היתה מחייכת
שעות,צוחקת ובוכה.שמחה על כך שיכולה לראות את הזריחה וגם את
השקיעה.
היא הבינה שיכולה היא להודות לבעל המלאכה עם שמחה.בחיוך רחב על
מה שנתן לה.על זה שנתן לה אותו,את הילד השמח.
היא הבינה שבלי הילד השמח היתה נשארת סתם ילדה עצובה.