אני

אחר כך היא לקחה את היד שלי וממש כך באמצע המסעדה דקה לפני
שההורים שלה הגיעו תחבה אותה לתוך המכנסיים שלה וניסתה להגיד
בקול די סקסי "אני רוצה שתרגיש כמה אני רטובה".
אחר כך הגיע הצ'יפס - אבל ממש לא נגעתי בו.
אחר כך הגיעו ההורים שלה - וממש כן נגעתי בהם.
אחר כך הבנתי שאני ממש לא אוהב אותה יותר.
אחר כך הלכתי לדירה של אייל... לעשן!
אצל אייל תמיד מעשנים, ופתאום נחתה לי המחשבה, ירד האסימון
ופתאום הבנתי!!!
אחר כך חשבתי שזה די נחמד לדעת שעכשיו בדירה מיוזעת בדרום ת"א
איזה ילד אוכל סטלה ראשונה (ממש כמו פעם), איזה זוג מזדיין או
מתנשק בפעם הראשונה, ומשיהו אוהב בפעם הראשונה, וצוחק או בוכה
מהתרגשות בפעם הראשונה... ושני חברים עברו לדירה חדשה בגורדון
ממש מול הים, ומישהו קנה את הטוסטוס שכל כך חלם עליו כבר
שנים... והכול נראה לי פתאום כל כך ורוד ויפה ושליו והכול
פתאום כל כך ברור, והפכתי ברגע לזוכה במקום הראשון בתחרות
האופטימיות בעולם.
עדיין יש ריגושים בעולם הזה, עדיין יש אהבה, עוד תהיה פעם
ראשונה שוב בחיי!
ואז החלטתי ברגע - אני צריך אהבה חדשה!
דווקא כאן! דווקא עכשיו! דווקא בעיר המשוגעת הזו שלא נחה לרגע,
שלא שוקטת, שלא עוצמת את עיניה - כאן ועכשיו אני צריך אהבה
חדשה!
אחר כך הלכתי לשפשף בשירותים.

עודד

"אז קח עצה לזיונים מאחד שלא מזיין", הוא אמר והרים שתי גבות
וזה רק בגלל שהיו לו רק שתיים, כי אם היו לו עוד כמה אז גם הן
היו עולות.
"אל תזיין את השכל, שמעת? פשוט אל!" ובזה הוא סיים. זו הייתה
העצה.
עודד חבר ותיק ושמן שלקה בסביבות גיל הטרום צבא במניה דפרסיה
אחרי שלא התקבל לשום סיירת והתחיל לאכול את עצמו למוות. טוב,
לא בדיוק את עצמו אבל את כל מה שהיה סביב עצמו.
אחר כך הוא הלך ללמוד משפטים ברייכמן, סיים את התואר
בהצטיינות, עשה התמחות אצל דבורין והיום כאשר הוא בשלהי התואר
השני שלו הוא כבר מגלגל כמה עשרות אלפי שקלים בחודש ונוהג
בב.מ.וו לבנה.
אין לו אהבה ואין לו בת זוג, אין לו עם מי ללכת לישון ועם מי
להתעורר בבוקר, אין לו תכשיט לכל המסיבות הנחשבות שהוא מתרועע
בהן ואין לו למי לזיין את השכל בקוקטיילים הדביקים של יום שישי
אחרי הצהריים ב"ארנה".
אבל יש לו כסף, והרבה. וכנראה שזה די מספיק לו, ומה אני אגיד
לכם - מסתבר שכסף זה אחלה צ'וצ'ה היום בת"א כי אם בחור יפה
כמוני מוצא את עצמו משפשף בשירותים הקטנים בדירה של עודד רק
כדי להרגיע את עצמו... אז משהו כאן באמת לא בסדר.
"תגיד לי, מה אתה מזיין לי את השכל עם כל הרגשנות הזאת
והסיפורים על אהבה, זוגיות, שיתוף, "התחברות", שתתחבר לזין
שלי..."

הבנות של ת"א

בדרך חזרה הביתה, מפדל להנאתי על אופני ה-"דוקטור הופמן"
הישנות שלי לאורך "אחד העם" חשבתי לעצמי שאולי יש צדק בדבריו
של העודף משקל הזה על שניים. אולי אני באמת חי בסרט ישן של
הנאות רגעיות, אי דחיית סיפוקים ואהבה, שכולם עברו כבר מזמן
ל-D.V.D של כסף והרבה הרבה בולשיט.
הגעתי "לאחד העם" - "דיזינגוף", אני מחליט לרדת מהאופניים
ולהמשיך לצעוד ברגל כשאני מנווט את האופניים על ידי אחיזה
בכידון בין ההולכים והשבים על המדרכה.
שלושה עונשים נפלו על המין האנושי בגלל פאקינג תפוח:
ראשית כל חייו יהיה חייב הגבר לעבוד בכדי להרוויח את לחמו.
שנית ובתמורה לכך, האישה תצטרך לצעוק למוות במיטה (פעם כשהוא
נכנס ופעם כשהוא יוצא).
ולסיום מחלת "הכן ולא" של האישה.
והאחוז שחולה במחלה הזו נמצא איפה אם לא כאן בת"א.
אישה רוצה כן - תגיד לא, רוצה לא - תגיד כן.
לוגיקה פשוטה להפליא רק שלנו הגברים קצת קשה לקבל ולהבין את
זה.
את זה שצריך כל החיים לעבוד בכדי לשרוד הבנו, גם הצרחות של
הנשים בחדר היולדות הפסיקו מזמן לרגש אותנו, אבל שאישה תרצה כן
ויצא לה מהפה - "לא", לא, זה לא הגיוני. עשרות של גברים גדלו
על ההדחקה של הדבר הזה.

מאיה

ישבנו בגולדן. עוד לילה תל אביבי ממוצע, חם, נעים והרבה
אלכוהול - ממש אווירה רומנטית.
בערך בשעה 04:00, כשכל הגולדן מתחיל להתמלא בשארית הברמנים של
ת"א שלא שתו מספיק במשמרת או ששתו מספיק במשמרת בכדי להגיע
לגולדן, נכנס אחד היצורים היותר יפים למקום.
וכשאני אומר יצור יפה אני מתכוון לזה. אצלי אין סתם יצורים
יפים, יש כוסית ויש צ'וצ'ה ויש סקסית אבל יצור יפה - כזה יש רק
אחד.
היא נראתה מהבחורות האלה שמכירות את כולם וכולם מכירים אותה
וכולם רוצים לזיין אותה, אבל בסוף רק כמה יחידי סגולה עושים את
זה ומאותו הרגע הם לא אותם בני אדם...
היא הסתובבה שם כאילו היא נחתה מערוץ האופנה למסיבת השקה של
עצמה לעצמה. מראה לכל אחד כמה היא יפה וכמה היא שם, ומכל
הצלמים ומכל העיתונאים ומכל הסלבריטאים שעמדו מולה וניסו
להחליף איתה מילה, חצי מבט, איזה חיוך, אפילו בטעות שהמבטים
שלהם ייפגשו לשבריר של שנייה, שתשאל מה השעה, שתבקש אש, שתבקש
מאה שקל, שתבקש משהו!!! מכל הבוהמה התל אביבית הזאת...
"אפשר סיגריה?"
סיגריה את רוצה? סיגריה?! יא משוגעת פאקט אני אביא לך לכאן, את
כל "דובק" על הברכיים שלך, שתעשני ותעשני עד שתחנקי, עד שלא
יהיה לך אוויר בריאות שלך.
"סיגריה את רוצה", מלמלתי בעוד עיניי עוקבות אחרי היד שניגשה
עוד הרבה לפני כן לקופסה והוציאה משם סיגריה.
"אפשר אש?"
אש אתה רוצה? אש?! יא משוגעת אני אביא לך לכאן להביור, את
בארות הנפט של סאדאם חוסיין מתחת לקצה הסיגריה שלך, פאקינג הר
געש, אני אשרוף אותך עד שתיראי כמו פאקינג פרדי קרוגר.
"אש את רוצה", מלמלתי בעוד עיניי עוקבות אחרי היד שניגשה עוד
הרבה לפני כן למצית והדליקה איתו סיגריה.
נשארתי קפוא במקום, ללא יכולת תגובה.
היא התחילה, "אתה לא תאמין מה קרה לי עכשיו, עברתי טראומה".
טראומה את עברת? אני לא יודע איך אני מרכיב שני משפטים ברצף
בשנתיים הקרובות.
היא ממשיכה, "אני הולכת לשירותים ופתאום משום מקום מופיע שם
איזה חבר מהעבר שלא ראיתי שנים, ופתאום הוא מציע לי להתנשק
איתו ופעם הייתה לו חברה אז לא יכולנו להתנשק אבל שנינו ממש
רצינו, ופתאום אני מוצאת את עצמי מתנשקת איתו",
היא עצרה לקחת אוויר -
היא ממשיכה, "ופתאום החצוף הזה אומר לי שיש לו משהו להראות לי
והוא פשוט עומד שם ו... מראה לי את הזין שלו! היית מאמין?"
קאט, שהבמאי יעצור את הסרט הזה כאן ומיד. STOP.
למה אתה עושה לי את זה, מה עשיתי, מה? זאת השכנה מלמטה שתמיד
מבקשת ממני עזרה עם הכביסה ואני תמיד משחק אותה לא שומע, זה
הגרעינים שאני טועם תמיד בפיצוצייה לפני שאני קונה חלב, זה
השיחות הארוטיות שעשיתי בשבוע שעבר מהטלפון של ברק בחמש מאות
שקל? למה זה קורה לי, מה אני אמור להגיד עכשיו?
אני משתתף בצערך,
מקווה שהוא לא היה קטן מדי,
אני מקווה שהוא לא היה גדול מדי,
מה אני אמור להגיד?!
"נראה לי שהתאהבתי בך"
וואא, מה... מי... מי אמר את זה? איפה אתה? מי אתה? תחזור הנה,
מה אמרת אידיוט, למה זה טוב, למה? זה היה משפט ממש חכם, איך
חשבת על זה, שמע, היום אתה ממש מבריק.
היא הסתכלה עליי במבט מזוגג, בעיניים מרחמות, ומלמלה משהו כמו
"טוב שנתת לי את המידע הזה" ונעלמה מהשטח.
אלה היו שישים השניות שלי עם ערוץ האופנה. ג'ים מוריסון אמר
פעם שלכל אחד יש את הרבע שעה שלו בחיים, אין ספק שאני קיבלתי
את זה בתשלומים כי אלה היו 60 שניות שאני בוודאות לא הולך
לשכוח. אבל יאללה שתלך להזדיין, גם ככה לא הייתי בכיוון שלה!

נטע, סבא יצחק ז"ל והפקקים של ת"א

"יא אלוווהים, יא אלווווהים, יואו אלוווווהייייים"
תעזבי אותו, מה את מערבת אותו בכלל!
"אלוווהים, אי, אלווווהים"
יאללה, תגידי לי מה את סתומה? מה את רוצה ממנו בכלל, תעזבי
אותו, הוא בכלל לא קשור לכל העסק הזה!
"אלווווהים אני לא מאמינה, אלוווהים, וואי, אי אלווווהים, יא
אלווווהים",
תגידי לי, מה לא מובן כאן? מה את פאקינג זוהיר בהלול, מה נראה
לך שאת בבלומפילד?!
שקט, היא נעצרה. דממה, היא בוהה בי מנסה לקרוא אותי עם העיניים
שלה.
אני מסתכל עליה במבט עצבני.
"מה, עשיתי משהו לא בסדר?" היא שואלת כמו ילד קטן שלא מבין למה
נזפו בו. "מה, תגיד, תדבר, תגיד לי אם עשיתי משהו לא בסדר".
ברגע אחד התמלאתי רחמים ומזאב רעב הפכתי להיות פאקינג יונת
שלום עם עלה ירוק בפה.
"תראי, נטע, זה לא את, כאילו לא בדיוק את, הכוונה זה לא את
באופן ספציפי אבל זה כן את במובן כזה או אחר, אבל לא את
את..."
ידעתי מה עובר לה בראש עכשיו, אלפי קצרים ושדרים של חוסר הבנה,
היא הסתכלה עליי במבט מזוגג כזה כאילו היא עשתה עכשיו שמונה
בסטים של הרואין.
"את מבינה", התחלתי בגמגום, "מאז שסבא יצחק זכרונו לברכה נפטר,
מאוד קשה לי עם כל עניין האלוהים הזה. את חייבת להבין שבכל פעם
שאני שומע את הא' הראשונה אני כבר רואה את סבא יצחק זכרונו
לברכה שנפטר מביט אליי".
"והוא פשוט עומד שם ממול, מביט בי במין מבט מוזר כזה, מבט
שאומר הרבה אבל לא אומר כלום. הוא נראה מאוכזב כזה, מיואש..."
"ולראות את סבא יצחק זכרונו לברכה באמצע זיון עם בחורה זה...
איך נגיד את זה... לא משהו".

בדיוק כשחשבתי שאין דבר יותר מסריח מזה שמישהי מסלקת אותך
מהבית שלה באמצע זיון, גיליתי שיש!
בדיוק כשחשבתי שאין דבר יותר מסריח מלהיתקע בפקקים של ת"א אחרי
שמישהי מסלקת אותך מהבית באמצע זיון, גיליתי שיש!
בדיוק כשחשבתי שאין דבר יותר מסריח מלהיתקע בפקקים של ת"א
באוטו עם הילוכים אחרי שמישהי מסלקת אותך מהבית באמצע זיון,
גיליתי שיש!
בדיוק כשחשבתי שאין דבר יותר מסריח מלהיתקע בפקקים של ת"א
באוטו עם הילוכים בלי מזגן אחרי שמישהי מסלקת אותך מהבית באמצע
זיון, גיליתי שיש, אבל ממש יש!
הגעתי לשפל המדרגה, הכי נמוך שיש, יותר נמוך מכאן אי אפשר
להגיע.
אז מצאתי את עצמי תקוע בפקקים של ת"א באוטו עם הילוכים, בלי
מזגן אחרי שמישהי סילקה אותי מהבית שלה באמצע זיון, וכל זאת
מאחורי פאקינג משאית זבל.
כן, תארו לכם אותי יושב שם במכונית מתוסכל, מזיע עצבני ו...
חנוק.
הייתי גמור, לא הצלחתי לנשום, הריח שנדף מהמשאית הפך אותי
כחול, כחול לגמרי, הסתכלתי במראה וראיתי את נמו!
החום העיק עליי, נשבר לי מלשחק עם ההילוכים בין ראשון לשני
כשהרכב תמיד לא מספיק איטי לראשון או מהיר לשני. ובתוך כל
הסיוט הזה עניין אותי רק דבר אחד -
לפנות שמאלה! ובת"א אין שמאלה.
אין, פשוט אין. מי שתכנן את העיר הזאת כנראה שכח לתכנן פניות
שמאלה, הוא כנראה בנה על זה שאנשים ירצו לפנות רק ימינה,
מקסימום פרסה, אבל שמאלה - מה פתאום? בעיר שלי אף אחד לא יפנה
שמאלה, מה אנחנו קומוניסטים?!

רגע לפני הסוף

היא סיפרה לי על אבא שלה רגע לפני שהוא נפטר.
אז הסתכלתי עליה.
אז התמלאתי עצב.
אז הבנתי שאני לא הולך לזיין אותה היום.
אז הלכנו לנגב חומס ב"אשכרה". אם אני לא הולך לזיין היום אז
לפחות נאכל משהו.
גם כשהתחלנו לנגב העצב לא עזב אותי, הייתי עצוב, אבל במיוחד
בגללי.
תראה אותך, תראה לאן הגעת, איזה מבולבל אתה. כמה מחשבות רצות
לך עכשיו בראש תגיד לי, כמה מחשבות?
אתה בכלל לא יודע מה אתה רוצה מעצמך, הכול לא מוצא חן בעיניך,
הכול מבאס אותך, אין לך כוח לכלום ואתה מחפש.
כל היום אתה מחפש, אבל תגיד, תגיד לי אך אפשר למצוא משהו כשלא
יודעים מה מחפשים?
אתה מאשים את כולם וכועס על כולם.
זהו, אני חייב לעוף מפה, לעוף רחוק למקום שבו אף אחד לא ישגע
אותי. למקום בו אף אחד לא ישאל אותי,
"מה עם לימודים?"
"מה עם עבודה?"
"מה עם חברה?"
"מתי תפסיק עם כל הסטוצים האלה?"
"מתי תנחת?"
"מתי תהיה בן אדם?"
די, עזבו אותי, לא הייתי ולעולם לא אהיה, אני עוד דפוק שנדפק
בהודו!
אני ממש מרגיש את זה שאני רגע לפני הסוף.
משהו חייב לקרות כאן ועכשיו ואם לא, אני לא אהיה כאן מחר
בבוקר.
ברגע אחד אני קם.
היא מסתכלת עליי.
"מה קורה, אתה הולך לשירותים?"
אני מסתכל עליה ולא משיב.
"תגיד, הכול בסדר?"
אני עדיין בוהה בה.
"הכול תקין, אחי?" שואל אותי המלצר הערבי שיצא מהמטבח עם שתי
צלחות מסבחה בידו הימנית.
"הכול תקין?" מה אתה מזיין את השכל? איזה מארב השכבנו ביחד
בדיוק שאתה מדבר כמו איזה סמל שלי?
וברגע אחד, מבלי להבין בכלל מה אני עושה, אני מסתובב ומתחיל
ללכת.
"תגיד לי, אתה בסדר?" היא שואלת.
אני ממשיך ללכת, אפילו לא מסתובב.
"אם אתה חושב שאני הולכת לשלם עליך יש לך טעות גדולה!" שמעתי
אותה צורחת מאחוריי.
אבל באותו הרגע זה ממש לא עניין אותי, שלא תשלם הקופה הזאת, גם
ככה אני אוכל בדרך כלל אצל "אבו חסאן".

הסוף, אבל בלי מוסר השכל

אנחנו הולכים לים, יוצאים לסרט, קובעים לשתות, אלכוהול, סתם
קפה, מסעדה, סרט, הצגה, סתם טיול. דופקים מקלחת, דופקים קילו
אפטרשייב, נעליים, ג'ינס, דופקים חולצה של ורסצ'ה בפאקינג 1000
שקל. מספרה, משחקים עם השער, עם הזקן, עם הקטן. דופקים דיאטות
שידפקו לנו את החיים, דופקים שכיבות סמיכה בכדי לנפח את
השרירים ובסוף דופקים לעצמנו תירוץ אחד יפה - בכדי להרגיש טוב
עם עצמנו.
אבל בתוך תוכנו, כל אחד עם עצמו, אנחנו יודעים את האמת - אנחנו
מתים לאהוב.
אנחנו רוצים להרגיש את הרגש הזה רק עוד פעם אחת, רוצים להתרגש.
ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו מקיאים באיזה שירותים
מטונפים, משתינים על הידית של הניאגרה, נוסעים בטירוף עם
המכונית בדרך חזרה הביתה מבלי לספור אדומים, משפשפים במיטה
ומדמיינים איך תיראה האהבה האמיתית הזאת כשתבוא.
נרדמים, קמים למחרת בבוקר עם רגשות אשם אדירים מהולים
ב"הנג-אובר", שיעבור אולי בצהריים.
וזה לא שזה יפריע לנו כבר באותו הערב - לעשות את אותו הדבר
בדיוק, ולהאמין שהפעם זה יקרה.
הפעם נפגוש את האחת, "הנבחרת", אחותו של ניאו, "יקירתי".
ושוב אותן ההכנות, ושוב אותן האכזבות, מקסימום זיון ללילה אבל
לא יותר מזה.
חברים, הלוואי שהיה לי סוף חכם יותר לסיפור הזה. הלוואי שהייתי
יכול להפתיע, לחדש, לרגש, להמם!
אבל לא, אף פעם לא הבנו וכנראה שאף פעם לא נבין, לסיפור הזה
אין מוסר השכל.
בדיוק כמו שלעיר הזאת אין מוסר השכל והרוויח מי שהבין את זה
קודם. לעיר הזאת אין סוף, אין HAPPY ENDING, זה רק עוד פרק
בטלנובלה הארוכה הזאת של החיים שלעולם לא תיגמר.
אתה מגיע לכאן והכול בעלייה, הכול חדש, הכול מפתיע, הכול כל כך
מבטיח. ובדיוק כשהכול עולה למעלה... הגרף נתקע. הוא נשאר קבוע,
לפעמים קופץ למעלה, לפעמים צונח למטה, אבל בסך הכול קבוע - לא
זז.
אנחנו מחכים להפתעה - והיא לא מגיעה, ואנחנו מחכים לסוף אבל
הוא איננו.
למה? כי אין לנו עוד מה ללמוד! כבר ראינו הכול וניסינו הכול.
השכבנו את המלצרית, וזיינו את המארחת, התחלנו ולקחנו לשירותים,
הרחנו בשירותים, הרחנו בכלל, עשינו אורגיה בשירותים, עשינו
אורגיה בכלל, זיינו את שני החברות הכי טובות, תיירת 180 מצצה
לנו במשך שבוע במלון שלה... מה עוד יכול להפתיע אותנו! מה עוד
יכול לרגש?!
אבל אנחנו לא ניכנע, וממשיכים לנסות עוד, ממשיכים לדחוף קדימה,
מחפשים את הרגש...

הסיפור הזה יכול להמשיך לנצח, הייתי מספר על עוד זיון, ועוד
שתייה, עוד "האנג-אובר"...
ואתם? אתם הייתם רוצים להיות מופתעים בסוף, המומים!
את זה לא יכולתי לתת לכם, כי בעיר הזאת אין מוסר השכל, אין סוף
מפתיע.

זה יהיה עוד אחד מהרגעים האלה, "הרגעים החכמים" עאלק. הרגעים
שאתה יוצא מכל הרעש, מכל הבלגן, מכל הסיגריות והשירים במזרחית
"עלאק", מכל האנשים, ונכנס לחדר קטן אחד כשמולך רק אסלה
ומראה.
אתה נשען על הקיר כי אתה כבר ממש הפוך ומקשיב לרעש שנוצר
מהמפגש של השתן עם האסלה.
אתה בוהה במראה ותוהה לעצמך,
מי זה שם?
איפה הילד שעד לפני כמה שנים ישב על הברכיים של אבא,
איפה הילד שהתלהב מהדברים הפשוטים האלה כמו ממתק מסבא, תוכנית
טלוויזיה, טיול משפחתי.
לאן נעלם האושר הזה מהדברים הפשוטים,
לאן נעלם האושר בכלל,
מה קרה לתמימות, איפה היא הלכה לאיבוד.
אתה תביט במראה ותראה פנים של איש, כבר לא ילד, כבר לא נער.
איש מצולק מאכזבות החיים ומחלומות שהתנפצו עם הזמן.
אתה תושיט את היד ותרצה, שוב, בפעם האחרונה, לגעת בו, להרגיש
אותו, את הרגש הזה, את האושר - אתה תרצה לאהוב.
אתה תצא החוצה מהשירותים ותביט בכולם, הם ייראו לך כל כך
מסכנים, כל כך שטחיים.
אתה תתקדם אל הבר ותזיז את האנשים מסביבך בתנועות אדישות...
ותשתה עוד צ'ייסר,
לחיי המוסר השכל...