פסל ונוס שלי.
מקיש באזמל כמו שליטפת את פניי.
מנסה לתפוס את יופייך אבל את אינך לפניי.
מקיש ומקיש מכות עדינות.
מנסה לתפוס את זיו פנייך היפיפיות.

הכול מהזיכרון ללא ציור ותמונה.
מנסה להחזיר את אותה תחושה שנעלמה.
הכול חוזר אליי כזיכרון אביב
נפגשנו כאשר הכול פרח סביב.

מקיש בשיש עם אותו פטיש
מנסה בקור האבן את גופך להרגיש.
מכה ועוד מכה נוספת.
אפילו בתור פסל את נהדרת.

אבל כמו צליל עמום נשאר הזיכרון.
כאשר ראיתי אותך שם דרך החלון.
היית קשה וקרה כסלע.
אני שונא להיזכר באותו רגע.

ליטוש אחרון והיצירה מוכנה.
חבל שאת לא תיראי את אותה מתנה.
הפסל כמעט עומד במלוא הדרו.
מדהים כמה שהוא דומה לך בדמותו.

אותו רגע שבו אמרת שזה נגמר.
חרב עליי עולמי בתוך רגע קצר.
ואותו עולם לא ישוב ויבנה.
כי גם רגשותיי קפאו כסלע הקשה.