קו האופק מתקרב
שם עומד אדם מנסה להאחז
נכנס ויוצא מהאור לצל
נוגע, כמו מלטף את קרניה האחרונות
מנסה לתפוס, לא נותן לה לעזוב.
כי יודע
יודע שכשתלך
הצל ישתלט
יודע שכשתחלוף
יחזור הקור, החושך יעטוף.
ושם לא יראה, לא אותה ולא את עצמו.
אז, בנגיעות עדינות,
מלטפות
מצייר הוא את אותו מקום
שבו עמד נאחז
ניסה אותה לשמור, לא נתן לחושך לגבור על האור.
ואז, ששוקעת השמש
קו האופק נעלם ומה שנשאר זה עצבות
נוגע בציור, מרגיש אבוד.
מוסיף עוד קרן, אחרונה, יחידה
של אמונה. של תקווה.
אך כשהציור יושלם, הוא יודע
כבר מישהי אחרת, חדשה תופיע
ואת אהובתו יזכור רק כאשה
שבקו האופק עמדה
מנסה לברוח מקרני השמש השוקעת
בוכה כי כבר יודעת.
מחכה לחושך, לבואו
שלא תראה את עצמה. שלא תראה אותו.
יזכור את אהובתו
עצבות חונקת
צללית בודדת |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.