זה הסוף. נגמר. אין ציפיה למשהו חדש, פשוט חושך בעיניים.
השרירים כבר מזמן לא מתפקדים, הדם התייבש וכך גם הדמעות.
הזיכרון נמחק ועדיין הכל המשיך הלאה. בשניה אחת נעלמו חלומות,
אשליות, תקוות, חיים. שניה אחת גורלית, שניה אחת שתזכר לכל
החיים.
הוא היה גיבור אבא שלי. הוא גבר אפילו על סופרמן וספיידרמן
ביחד. אין לו, לא היו לו כוחות על. הוא היה בנאדם פשוט וצנוע,
טוב לב, חם. אין דבר אחד רע שאני יכולה להצביע עליו. אני עדיין
מרגישה את הידיים החזקות שלו שהגנו עליי, ידיים חמות, חיות.
בשניה הבאה שמעתי צרחות, אח"כ שמעתי סירנות ואחרי זה כבר לא
ראיתי את אבא. אנשים מסביבי החלו לשאול לשלומי אבל הייתי מאוד
מעורפלת, לא הבנתי בדיוק מה קורה. רק חיפשתי את אבא שלי, לא
מצאתי.
האחים שלי שכבו לידי, גם הם חיכו לאבא, אבל כמוני ידעו שהוא לא
יחזור. הוא ספג את כל הפגיעות שהיו אמורות לפגוע בנו. הוא הציל
את חיינו ועל זה אני מודה לו ואודה לו כל חיי. תודה לך אבא
יקר.
ברגעים כאלו מבינים מה חשוב בחיים. הבגדים והמתנות שאבא קנה
כבר לא היו כל כך חשובים. אבא כמו שלי אי אפשר לקנות בחנות
ובטח שלא למצוא בחלון ראווה.



בהוקרה לנפגעי הפיגוע בת"א, 17 באפריל, 2006