New Stage - Go To Main Page

עירית בר
/
שניצל, צ'יפס ואבטיח

השניצלים קצת נשרפו. דליה פתחה את החלונות לאוורר את המטבח.
לכן לא אהבה לטגן. הבית סופג כל כך הרבה ריחות. עוד מעט ליאת
תגיע והתחשק לה להפתיע אותה בשניצלים. אמיתיים. כמו שסבתא
עושה. ליאת הייתה עצובה בימים האחרונים. משהו בבית ספר. דליה
סידרה את השניצלים המטוגנים על הצלחת ופיזרה מעליהם בצל
מטוגן.

ליאת הלכה לאט. היה יום אביב יפה. מחר יום ההולדת שלה, אחד
במאי. היום החזירו מבחנים במתמטיקה ושוב קיבלה את הציון הכי
גבוה בכיתה. הייתה כל כך גאה בעצמה. אבל אז שמעה על מסיבה שכמה
בנות עושות אצל ענת, ואותה לא הזמינו. אף פעם לא הזמינו אותה
למסיבות. ליאת לא ידעה למה. שוב הבכי עלה בה אבל היא כבשה אותו
באומץ. היא לא תבכה. היא לא תיתן להן להכאיב לה.

היום בארבע רלי תתקשר עם התשובה לגבי המשרה. סוף סוף משרה.
מקום קבוע ללכת אליו בבוקר. הכסף לא היה העניין. היא רצתה
לצאת, להיות עם אנשים. כבר שנה וחצי שדליה עובדת מהבית. פרילנס
זה ביטוי יפה מדי לתאר אישה שמסתובבת כל היום במכנסי טרנינג
וסוודרים עם חורים. נכון, זה כיף להיות עם הילדים, אבל כמה
אפשר לקפל כביסה מול הטלוויזיה ולבשל. דליה לא הייתה טיפוס
שקורא ספרים. לא הייתה לה סבלנות להיכנס לתוך סיפור של מישהו
אחר למשך פרק זמן ארוך מדי. רצתה משימות לבצע, משחקים לשחק.
יותר ויותר התקשתה להמציא לעצמה תעסוקה שתספק אותה. דליה כיסתה
את צלחת השניצלים והכניסה לתנור. תצטרך לחמם אותם. חבל. הם הכי
טעימים כשהם טריים.

את שני הגברים האחרים שבהם הייתה תלויה ההחלטה, דליה לא הכירה,
אבל רלי הייתה חברה שלה. הן שוחחו הרבה בטלפון ונפגשו לקפה
לפעמים. ליאת העריצה את רלי, שתמיד הייתה מפתחת איתה שיחה
ארוכה, לפני שהייתה מבקשת שתיתן לה את אימא להחליף גם אתה כמה
מילים. הן דיברו הרבה על העבודה, אבל גם על הילדים והמשפחה.
דליה היא זאת שהציעה את עצמה לתפקיד ברגע שנודע לה מרלי שהמשרה
התפנתה.

לרגע החל ספק לנקר בלבה של דליה. היא נזכרה איך בפעם האחרונה
ששוחחו, ניסתה רלי לשכנע אותה שהיא צריכה להיות מאושרת מכך
שאין לה עבודה קבועה. שזה טוב בשבילה ובשביל הילדים שהיא נמצאת
יותר בבית. החרדה נתקעה כמו גוש בגרונה של דליה. היא זקוקה
לעבודה הזאת. היא נואשת למשהו שיהיה שווה לקום בשבילו בבוקר.
משהו להתרגש לקראתו. כבר רבע לארבע. איפה ליאת? נעם יחזור
מאוחר. הלך לחבר אחרי בית-הספר, אבל ליאת כבר מזמן הייתה צריכה
להיות בבית. אני חייבת למצוא עבודה. דליה חשבה. אני מתחילה
לדמות לאימא שלי.

מחר לא תלך לבית ספר, ליאת החליטה. זה יום ההולדת שלה. מותר
לה. אבל אז אימא תתחיל לחקור למה ומה קרה והיא תצטרך לספר לה.
שענת לא הזמינה אותה למסיבה שלה. שלא אוהבים אותה בכיתה. עוד
פעם הבכי הזה. לא היה אף אחד בסביבה. הבכי עלה וגאה אצל ליאת,
שעמדה לבדה בשדה שבפאתי השיכונים החדשים. אף אחד לא אוהב אותה.
היא לבד בעולם. לבד. השמים היו חפים מענן. שמים כחולים של חודש
מאי, כאשר השלווה חוזרת לאחר הפכפכות האביב. ליאת הרימה את
פניה וניגבה את הדמעות. כבר עוד מעט ארבע. הרחוב טיפס בזווית
תלולה וחום השמש העלה אגלי זיעה על מצחה, שגלשו ונזלו על לחייה
של ליאת, מתערבבים בכתמי הדמעות. היא עצרה והרחיקה קווצת שער
שנכנסה לעינה. בסוף הרחוב חיכה לה הבית. קטן. תריסיו פתוחים.
מוקף גינה.

הנה היא, דליה חשבה, בעודה מקלפת עוד תפוח אדמה לצ'יפס. צליל
סנדליה של ליאת נשמע על שביל הגישה ולאחריו שני דילוגים על
המדרגות. הדלת נפתחה. ליאת נכנסה הביתה בגרירת רגליים. בטח
משהו קרה, דליה חשבה וניגבה את ידיה הרטובות במגבת. "מה קרה,
ליאתי, דאגתי לך." "לא קרה כלום." ליאת הפנתה גבה אל דליה
ופנתה אל חדרה. מחר יום ההולדת שלה. אולי זו הסיבה שהיא ככה
בימים האחרונים. היינו צריכים לתכנן משהו כמו פעם, ללכת לספארי
או ללונה פארק. בכל זאת יום הולדת חמש עשרה. דליה ניגשה אל דלת
חדרה של ליאת ונקשה עליה.

"את לא רעבה, ליאתי? הכנתי לך שניצלים ואני מכינה גם צ'יפס".
מהצד השני של הדלת היה שקט ארוך שלאחריו נשמע קול כחכוך. "אני
באה". ליאת שכבה על הפוטון החדש שסבתא קנתה לה ליומולדת. אמא
אמרה שהחדר קטן והפוטון תופס יותר מדי מקום וזה נכון. הוא מכסה
כמעט את כל שטח החדר. אין מקום לשים כיסא מתחת לשולחן הכתיבה
ועל מנת להגיע לספרים על המדפים או לקחת משהו מהארון היא צריכה
ללכת על על הפוטון. אבל זה לא הפריע לליאת בכלל. היא אהבה לשכב
ולהסתכל על העולם מהזווית הזאת. הזווית של הפוטון. מלמטה
למעלה. בקיר אחד חלון, גדול מספיק בשביל לעבור דרכו כשבא לצאת
החוצה. משני צדי החלון היו המדפים עם הספרים שלה, ממול ארון
קיר גדול ודלת הכניסה. מול פניה היה הקיר השלישי, הקיר שצמוד
אל השביל, שהיו בו שני חלונות קטנים שליאת אהבה פעם להציץ דרכם
אל מי שבא אל הבית. בקיץ החליטה להגיף בהם את התריסים ולכסות
אותם בווילונות שחורים שתפרה לבד. על מדפי העץ הצמודים אליו
אחסנה את כל צעצועיה הישנים והבובות שלה. היא אהבה לשבת במיטה
מוקפת בספריה, כותבת ומוחקת במחברת שאותה הניחה על לוח משחק
ישן. ידה של ליאת נשלחה אל הלוח כאשר מן המטבח עלה שוב קולה של
אמה "ליאתי, הצ'יפס מוכן".

יצאו לא רע הצ'יפס, חשבה דליה בעודה מספיגה מעליהם את השמן
במגבת נייר. היא ערכה את השולחן, הניחה נתח גדול של שניצל פריך
על צלחת הקרמיקה הירוקה הגדולה, ועל ידו ערימה זהובה של צ'יפס.
לקחה לעצמה מנת צ'יפס בצלחת קטנה יותר והתיישבה לאכול. אם תקבל
את המשרה בטח תוריד סוף סוף את שלושת הקילוגרמים המיותרים
שהעלתה בשנה וחצי שהיא יושבת בבית. מה יש לעשות בבית חוץ
מלאכול. "ליאתי", דליה שוב קראה. הפעם דלת חדרה של ליאת
נפתחה.

דליה וליאת ישבו ואכלו. דליה קצצה במזלגה קצה של שניצל ולבסוף
העבירה אותו אל צלחתה. "החזירו כבר את המבחנים במתמטיקה?" ידעה
שזו השאלה הבטוחה לשאול. "תשעים ושמונה." "יפה, ליאתי. אז למה
את נראית כל כך עצובה?" ליאת משכה בכתפיה, מנגבת בעזרת פרוסת
צ'יפס את הקטשופ מהצלחת. "כי עוד פעם לא הזמינו אותי למסיבה.
ענת ונגה וכל הבנות עושות מחר מסיבה ולא הזמינו אותי." "מסיבה?
מחר? איזו מסיבה?" דליה שאלה. "מסיבת פיג'מות." "מסיבת
פיג'מות? בגילכן?" ליאת נעה בכיסאה בחוסר נוחות. "נו, מסיבה
כזאת, של בנות. אני לא יודעת מה הן עושות שם כי אף פעם לא
הזמינו אותי." "ואת רוצה ללכת למסיבה הזאת, מחר, ביום ההולדת
שלך?" "כן, אני רוצה. אבל לא הזמינו אותי." "אז אולי תתקשרי
ותגידי ששמעת שיש מסיבה?" "די אימא, לא מתחשק לי לדבר על זה".

ליאת הורידה את הצלחת הריקה והניחה בכיור. דליה המשיכה לשבת,
לוקחת עוד שבב צ'יפס. "אני הולכת לחדר." "בסדר". דליה דחסה את
הצ'יפס האחרון לפיה ופינתה את הכלים מעל השולחן אל הכיור.
צלצול הטלפון הדהד בבית. זו בטח רלי, דליה חשבה. דליה החלה
לקלף את כפפות הגומי הרטובות מעל ידיה. "ליאתי, תעשי טובה,
תעני לטלפון." המשיבון לוקח את השיחה אחרי ארבעה צלצולים ואין
לה מושג איפה השאירה את הטלפון האלחוטי. לאחר שני צלצולים
הטלפון השתתק. דליה הניחה את הכפפות על השיש והחלה להתקדם
לכיוון הטלפון בחדר השינה. קולות שיחה עלו מחדרה של ליאת.
"ליאתי, זה בשבילי?" "כן". הטלפון האלחוטי היה על השידה בהול.
דליה הרימה אותו. "הלו?" "דליה? זו רלי, ביי, ליאתוש. מזל טוב
ליומולדת." "תודה, רלי, ביי".

לבה של דליה ניבא לה רעות אבל היא ידעה לא להקשיב ללב ברגעים
כאלה. עדיף לא לנבא את העתיד. שהעתיד ימציא את עצמו. מצדו השני
של קו הטלפון קולה הרך והמתנצל של רלי הסגיר מיד את התשובה.
"אחרי דיונים רבים החלטנו בלב כבד לדחות את המועמדות שלך. יש
לך כישורים מצוינים אבל את פשוט לא מתאימה למה שאנחנו
מחפשים".

דלת חדרה של ליאת נפתחה. רחש רגליה היחפות נשמע מהמסדרון. ליאת
חצתה את ההול אל המטבח ופתחה את המקרר. "אני מאוד מצטערת שזה
לא יצא הפעם. אולי בפעם אחרת." "כן. גם לי חבל. בכל מקרה
תודה". דליה סגרה את הטלפון והסתכלה על דמותה במראה. שערה שלא
נצבע מזמן היה יבש. עור פניה דהוי. זה מה שצפוי לה. התנוונות
איטית בבית. מבעד למראה ראתה את ליאת מתבוננת בה.

"את רעבה, ליאתי?" "לא, סתם, איפה הגלידה?" "נגמרה. יש אבטיח".
דליה הוציאה את האבטיח מהמקרר. מהראשונים העונה. היא חצתה אותו
לשניים בעזרת הסכין הארוכה, טועמת פרוסה. אבטיח מתוק. חתכה
קוביות משתי פרוסות נדיבות, סידרה בצלחות והתיישבה מול ליאת.
"רלי התקשרה בגלל העבודה החדשה?" "כן." "אז אתן מתחילות לעבוד
ביחד?" פניה של ליאת זרחו. "לא." "למה לא?" הבעת כאב ואכזבה
מילאה את פניה של ליאת. "חשבתי שרלי חברה שלך." זוויות שפתיה
של ליאת רטטו כלפי מטה. גל גדול של עצב עלה בחזה של דליה. "כן.
נכון. אבל זה לא קשור. לפעמים זה לא מתאים". הן המשיכו לאכול
את האבטיח בשתיקה. "אז מה את רוצה לעשות ליום ההולדת שלך מחר,
ליאתי? אולי נלך לקניון ונעשה יום כיף?" "במקום בית ספר?"
"במקום בית ספר." "אבל את שונאת ללכת איתי לקניות, אמא."
"נכון. אז נסתובב רק קצת בחנויות ואחרי זה נלך לסרט." "טוב.
נלך לסרט".

דליה קמה לפנות את הכלים מהשולחן. "רגע, אבל מחר מסיבת
הפיג'מות." "נראה לך שבא לי בכלל ללכת למסיבת הפיג'מות הטיפשית
הזאת?" ליאת דחסה לפיה את חתיכת האבטיח האחרונה. "מי שלא רוצה
להיות חבר שלי, אני לא רוצה להיות חברה שלו". דליה אספה את
ליאת בזרועותיה וחיבקה אותה. ליאת הניחה את ראשה על כתפה. כבר
יותר גבוהה ממני, דליה חשבה. איזו ילדה גדולה וחכמה.





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/5/06 19:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה