ברקע מתנגנים הצלילים הכבדים, הרוסיים, של הקונצ'רטו לפסנתר
מספר ארבע של רחמנינוב. הצלילים הראשונים, החוזרים על עצמם
מספר פעמים, יוצרים אצלי תמיד אסוציאציה של קטע מסוים מתוך
הסרט "דוקטור ז'יואגו", בכיכובו של עומר שריף, קטע שבו הדוקטור
מפלס דרכו בשלג העמוק, בערפל, אבוד לחלוטין, נתון לחסדי עולם
קר ומנוכר, וכל צעד דומה לקודמו ואינו מקדם את הדוקטור כהוא-זה
בתוך הלובן הסמיך העוטף אותו מכל עבר.

אני יושב בסלון וקורא ספר המנתח את התופעה הקרויה צירוף מקרים.
המחבר מתייחס אל כל אותם פעמים, הנראים מופלאים בעינינו, שבהם
אתה נזכר, למשל, באדם אותו אתה מכיר הכרות שטחית, אתה ממש דולה
את שמו במאמץ ממעמקי הזיכרון,
ולמחרת אתה הולך ברחוב ונתקל בו, במקרה.

הספר תוקף את הבעיה מן הפן המדעי, מנתח את היקום כמרחב-זמן:
הזמן הוא מימד כמו כל מימד אחר אך אנו, בני האדם, איננו
מסוגלים לראות מימד זה, וחווים אותו כזרימה או התקדמות חד
כיוונית. לכל עצם יש את שלשת המימדים שאנו מכירים ובנוסף גם את
המימד הרביעי -  הזמן. לעצם ב"עטיפה" זו (ארבע המימדים) המחבר
קורא אירוע.

לילה. סירנה. אמבולנס דוהר שולח סביבו גלי קול , המתפשטים בכל
הכיוונים לאורך שלשת הצירים. משייכים את הרעש המסוים הזה
לאמבולנס על פי גלי הקול המקדימים אותו. לאור היום אותו
אמבולנס שולח עוד גלים המקדימים אותו, גלי אור, הניתנים לפירוש
בדייקנות רבה עוד יותר. הייתכן שהוא שולח סביבו גם גלים מסוג
נוסף, גלי אירוע, המתפשטים קדימה ואחורה לאורך ציר הזמן, גלים
המקדימים את האירוע, מתריעים על בואו? האם אנו מצוידים לקלוט
גלים אלו? ואיך אנו מפרשים אותם? אולי זוהי הקליטה האל-חושית
החמקמקה. אולי קליטת גלי אירוע כאלו מן העתיד, למשל מן האירוע
המוזכר מעלה, של הפגישה המקרית עם המכר, הן שגורמות לנו להיזכר
באותו מכר טרם המפגש.

יש המקשרים בין תיאוריה זו גם לתחושה של Deja vu,
התחושה האוחזת בנו, לפעמים, בזמן אירוע כלשהו,
כאילו אירוע זה, שנחווה לראשונה, כבר חווינו במדוייק פעם.
כאילו אירוע זה, שנחווה לראשונה, כבר חווניו במדוייק פעם.

לעומת זאת, מחקרים בתחום המח האנושי מסבירים זאת אחרת:  
המידע נקלט לפעמים בצד אחד של המח שבריר שנייה לפני הצד השני.
הצד המקדים מעדכן מייד        הצד המפגר מעודכן מייד
את הצד המפגר. אם                     על ידי המקדים. אם
עדכון זה מתרחש                           עדכון זה מתרחש
לפני שהצד המפגר                        לפני שהצד המפגר
   קולט בעצמו את                       קולט בעצמו את
המידע, הרי שכשהוא                  המידע, הרי שכשהוא
נקלט, הוא כבר ,מוכר"              נקלט, הוא כבר ,מוכר"
           ומכאן התחושה          ומכאן התחושה
                   המסתורית       המכונה
                          בלעז Deja vu                

בכל מקרה שני ההסברים מסתמכים על תעתועים שמתעתע בנו הזמן.

אסכולה זו, של הזמן כעוד מימד, עומדת בסתירה לאסכולה אחרת
הגורסת שמושג הזמן הוא בכלל יציר מוחו הקודח של האדם, מסולק גן
העדן. אין לזמן קיום בפני עצמו. הכול קיים בהווה אחד ארוך
ומתמשך. אחד מחסידי גישה זו כותב כך:

אנחנו אומרים: " אנחנו קיימים והזמן עובר."
הסינים אומרים: " הזמן קיים ואנחנו עוברים."

בינתיים דוקטור ז'יואגו הנכבד ממשיך לפלס את דרכו בשלג העמוק.
בהשמעה מסוימת זו אני נאלץ לדמיין את הדוקטור גורר רגליים יותר
מן הרגיל. קצב ההליכה שלו משתנה בצורה לא אחידה, פעם "סרנאדה
לאור הירח" ופעם "מארש האבל", עד כדי קפיאה רגעית באמצע הצעד,
רגל אחת מושטת אחורה והרגל השנייה באוויר, בתנוחה בלתי אפשרית
על פי חוקי הטבע. כל זה בגלל הזיוף הבלתי נסבל הבוקע מן
הרמקול. אני מחליט, כאן ועכשיו, לתקן את המכשיר המפיק את
הזוועה הזו.

מקלט הרדיו של המכשיר מתפקד יפה, אין כל טענות אליו. אך הפטפון
שלו הולך ומזייף יותר ויותר מהשמעה להשמעה. הפלטה מסתובבת
במהירות שאינה אחידה. אפילו חוסר האחידות אינו אחיד. נדמה
שהפלטה מסתובבת במהירויות אקראיות.

מהו הזיוף אם לא עוות המתרחש לאורך ציר הזמן? צליל שהיה מתוכנן
למשך זמן מסוים נמתח על פני זמן ארוך יותר. המיתר המפיק את
הצליל מבצע את מספר התנודות המתוכנן, אך הן, התנודות, נפרשות
על פני זמן ארוך יותר והתוצאה היא תדר נמוך יותר, והרי לך
זיוף. עד רמה מסוימת המאזין העצל יכול להעניק לצלילים המזויפים
שהוא שומע מעמד של אפקט מוזיקאלי אקזוטי, או לחשוב על כך
כאינטרפרטציה אתנית במיוחד של היצירה, אך בשלב מסוים הדבר הופך
לסבל ואז יש לפעול מיידית.

כבר מופעל עלי לחץ לקנות מערכת חדשה. לקנות כשאפשר לתקן? לתקן
במעבדה כשאפשר לתקן בבית? התקליט חוזר לאריזתו ואני מתיישב
ומפרק את הפטפון.

בחדר הסמוך אשתי מנמנמת. עדיין לא רואים עליה, אך אנחנו מצפים
לתינוקנו הראשון והיא עייפה. אני יושב בסלון ומניח, אחד אחרי
השני, את החלקים אותם אני מפרק. ברור לי שמלאכת ההרכבה צריכה
להיות מעין פירוק-בהלוך-לאחור, הליכה נגד הכיוון לאורך
חץ-הזמן. השולחן הנמוך, העגול, המשמש להגשת-תקרובת-לאורחים, או
לארוחת-ערב-מול-המרקע או סתם הדום-לרגלי-כשהיא-לא-רואה, הולך
ומתמלא בחלקים המפורקים.

כשאני מסיים את מלאכת הפירוק, החלקים ערוכים בספיראלה הממלאה
את כל השולחן, נחש שראשו במרכז והוא מתפתל סביב עצמו. בצד
מונחים החלקים הנראים פגומים, עד להזדמנות להזמין חלפים
מהיבואן.

"הבלגן הזה על השולחן זה מה שנשאר מהפטפון שלנו?" שואלת אשתי
בבוקר. אכן, למי שאין בראש את מפת הדרך של החלקים, למי שרואה
את כל החלקים בבת אחת, הדבר נראה כערמת גרוטאות. כמו להסתכל על
כל ההיסטוריה האנושית בבת אחת.
"להפך, זהו הפטפון שלנו בתהליך התהוותו." אני עונה לה, מקווה
לגייס לצידי את תהליך היצירה שבו נמצאת היא.
"אז יש לי תחושה מוקדמת שאין מה לדבר על שימוש כלשהו בשולחן
הזה בחצי השנה הקרובה." כך היא בשובבות.
"לא צריך להגזים." כך אני.

ואכן, עד שאני מצליח להגיע ליבואן ולקבל את החלפים לפטפון, כבר
נושאת עליה אשתי בטן עגלגלה ונאה המכריזה על האירוע המשמח לו
אנו מחכים. בינתיים התחשבותה במלאכת התיקון התקועה היא מעל לכל
הציפיות. החלקים מונחים במקומם באין מפריע, ורק פעם אחת אני
חוזר הביתה ומוצא שמספר חלקים פזורים על הרצפה ומתחת לכורסא,
כנראה כתוצאה מהיתקלותה של מישהי בשולחן. "לא נורא", אני חושב.
אני מחפש ומרים את החלקים ומסדרם חזרה במקומם כמיטב יכולתי. את
התיקון עצמו אני דוחה לשעת כושר, כאילו מחכה לאות.

הבטן שלנו כבר מגיעה למימדי ענק. באחד הלילות אני מתעורר בבעתה
מחלום שבו האחות המיילדת אומרת לנו: "יש לכם בן זכר" ומוציאה,
לתדהמת כולם, תינוק בן דמותו של עומר שריף, קומפלט עם השפם,
עוטה מעיל כבד של הצבא הרוסי, מגפיים לרגליו. וכשהרופא אוחזו
ברגליו, ראשו מטה, וסוטר לו קלות על ישבנו, בוקעים מגרונו של
התינוק, במקום קולות בכי, הצלילים של רחמנינוב. זהו האות. אני
מזנק מן המיטה ומתיישב למעשה-המרכבה.

אני מרכיב את החלקים זה לזה החל מן הזנב, בשולי השולחן, ומתקדם
סביב סביב. סדר החלקים מוביל אותי וכמו בסרט המוקרן לאחור הנחש
הולך ומתחסר, עד לראשו, המותיר תחתיו את הדוגמה המוטבעת
בשולחן, דמות של חצי סהר משנהב. מן המקום שאני מסתכל זה נראה
כמו חיוך צחור שיניים, מטריד.

המלאכה הושלמה. ברוב טקס אני מוציא את אותו התקליט, הקונצ'רטו
לפסנתר מספר 4 של רחמנינוב, מן העטיפה, מנגב ממנו את האבק
במטלית המיועדת לכך ומניח אותו על הפלטה.

אני מרים את המתג הראשי של המכשיר ומתמכר לצלילי הפתיחה
המוכרים לי כל כך. הצליל והקצב הבוקעים מן הרמקולים נקיים
ומושלמים, ממש כמו יציר רוחו של המלחין. אני מתמכר לתענוג
הכפול, של ההאזנה לצלילים האהובים, ושל הסיפוק הנובע מביצוע
משימת התיקון בצורה מושלמת.

מבטי מדושן העונג, הבוהה, חולף על פני הפטפון. הזרוע של הפטפון
עדיין מונחת על כנה, והפלטה אינה מסתובבת. מבט נוסף מגלה
שהבוחר נמצא במצב "רדיו", והצלילים שאני שומע הינם אותם צלילי
הפתיחה של רחמנינוב, אך משודרים מן האולפן.

אני מעביר את הבוחר למצב "פטפון" ומניח את המחט על החריצים
הדלילים שבהיקף התקליט. הפלטה מתחילה להסתובב, ותחושה מוזרה
אופפת אותי, הלא היא התחושה המוכרת של Deja vu, כאשר צלילי
הפתיחה בוקעים, שוב, מן הרמקולים, ואני מגלה, למגינת אזני,
שדוקטור ז'יואגו היקר ממשיך לקרטע בשלג באותו קצב מקרי של טרם
התיקון.