האדמה מתרחקת בקצב מהיר, אך אני סטטי. בוחן במעורפל את מצבי
ומחליט לא להחליט ולתת לכוחות הפיזיקאליים ששולטים במצב לעשות
את שלהם.
עכשיו כבר אי אפשר לזהות את מעשי האדם, רק עולם עשיר של טבע
ונוף, בתוך שקט סופי, שביקר כאן בפעם האחרונה שניה לפני שכל זה
נוצר.
מתברר שכשהכל נעלם, נעלם גם הזיכרון ואיתו התכלית של צבירתו.
השניה בה זה קורה, היא האושר הטהור ביותר אך הקצר ביותר. כשהיא
חולפת מתעוררים בתוך ביצת זכוכית שמרחפת מעל האדמה ונעה לאט
בזרמי האוויר.