אני פה,
       במקום הרחוק עם המשפחה הגדולה, אך מרגיש כה קטנה,
       הקירות נסגרים, האויר אוזל, האישנים מתרחבים והלב,
       הלב פועם בחוזקה עם תחושה רעה האופפת את מחשבותיי
       ורגשותיי.

       אני מביטה החוצה הכל שקט,
       הכלב משוטט, כמו נפשי מחפש עצמו,
       מחפש על מה להישען? מחפש פינה חמה? מחפש עצם?
       הנה הוא מצא אך אני - נפשי ממשיכה וממשיכה לחפש
       אחר הלא נודע;

       לאושר המוחלט, לשלווה בנפש,
       הגעגועים ממשיכים, המחשבות מתרוצצות
       ואני רק אדם אחד מתוך מליונים ,
       אך אדם אשר רוצה לחיות, לנשום, להנות מהרגעים
       הקטנים של החיים,
       להתעורר לבוקר חדש עם הרגשה נפלאה עם יעד מוגדר,
       עם אהבה רחבה להעניק ואולי לקבל.
       הנשמה זועקת לעזרה לשלווה, לאהבה ולהצלחה.
           
       ברקע נשמעים מעברי המחוגים שניה אחר שניה של שעון  
       האורלגין הישן, עוד שניה ועוד שניה שהופת לדקה שהופכת
       לשעה שהופכת ליממה שהופכת לשבוע חודש ושנה
       ככה עוברים להם השנים והלב עדין בוכה, רוצה להתאחות,
       לפעום כרגיל.
       והכי חשוב ליהנות מכל דקה שאנו חיים.
           
       החיים הם המתנה הגדולה ביותר שאין לה תחליף,
       החיים הם כפרח הפורח את פריחתו הראשונה, כגשם
       הראשון שלו מייחלים כל שנה.
       יהיה טוב, יהיה מצוין זו התקווה, זו השאיפה.
       ואני אמשיך לערער על כך בשנתי
       ואולי מתישהו אמצע את התשובה ,
       אמצע את השלווה שתענק לי את החום ואהבה

       שאליה אני חפצה!