היא הייתה חייכנית ומתוקה, נחמדה, מקסימה ותמיד ניסתה למצוא את
הטוב שבהכל, עם פשטות דיבורה, התנהגותה והליכתה כל אחד לצידה
הרגיש נפלא, לבגדיה הפשוטים היא הוסיפה את החן והחנניות שלה,
והקסימה את הסובבים אותה באישיותה המקסימה והחיובית. לא פעם,
היא ניזוקה בגלל קנאה של אנשים כלפיה אך היא לא כעסה ובחיים לא
אמרה על אנשים אלו דברים רעים.
אבל אז זה קרה משהו שלא היה יכול שלא לקרות, משהו שקורה לכולם
בסופו של דבר, גם אם הוא מתנגד לזה: אהבה...
היא פשוט הייתה מאוהבת, היא הייתה על גג העולם, פורחת ומלבלבת
יותר מתמיד, מחייכת וסמוקה הסתובבה ברחובות, ולכל עובר ושב
חייכה במאור פנים...
אבל אז היא נפלה. כן, היא נפלה, וזה היה כואב, אם לא לה אז
לפחות לנו, הסובבים אותה. מהבן אדם המדהים שהיא הייתה, היא
הפכה להיות נוקשה, קשה לי להגיד את זה אבל היא הפכה להיות
נוקשה, אף פעם לא חייכה ולא דיברה, הסתובבה בגסות ברחובות ולא
ענתה לשאלות, מבגדיה נעלמו סימני החן והחינניות, והם הקרינו
התרברבות ושמץ של פחד, היא תמיד התבודדה, ולא פעם ראו אותה
יושבת על המדרגות ובוכה, וכשניגשו אליה הייתה בורחת בריצה.
תמיד קיוויתי שיבוא יום והיא תחזור לעצמה, היא הייתה חסרה לי
כל כך עד שלא פעם שקלתי להרוג את עצמי, אהבתי אליה הייתה כל
עצומה עד שלפעמים היא הפחידה גם אותי.
בלבי היה חלל ריק שחיכה שהיא תשוב אליי. כנראה שבתת מודע ידעתי
שהיא לא תחזור לעצמה, רק סירבתי להאמין בזה, ניסיתי לעזור לה,
להתקרב אליה מחדש, ולתת לה אהבה אמיתית, אך ניסיונותיי כשלו
בזה אחר זה והתרחקתי ממנה כדי שלא איפגע בעצמי...