פתאום הטלפון צלצל והקפיץ אותי מהמיטה בלחיים רטובות ועיניים
נפוחות. עניתי. שתיקה וניתוק. ושוב צלצול. עניתי.
''kiddo?''
לשמוע את הקול שלו, לשמוע אותו קורא לי כמו פעם, כמו תמיד,
השאיר אותי ללא מילים, אבל עם המון מחשבות מתרוצצות בראש. כל
כך מוזר לדבר. שלושה חודשים שאנחנו לא ביחד, רציתי להגיד לו,
ולא אמרתי.
והוא אמר, בצורה כל כך אופיינית, שהתפתחה בו סקרנות לדעת מה
עבר עליי בחודשים האלה, וסיפר שכשסטיב קיבל ממני אימייל הוא
שאל אותו מיליון שאלות עליי. ואני חייכתי לעצמי כשהבנתי שאני
יכולה לדעת לפי המבטא הכבד-עדיין בקולו שהוא היה בסקוטלנד הרבה
זמן, וכנראה חזר לפריז רק בימים האחרונים. שאלתי איך הלימודים,
והוא סיפר לי שלא טוב לו באוניברסיטה, ושמאז שנפרדנו זה אפילו
עוד יותר קשה לו. כשהיינו ביחד, הוא אמר, תמיד היית מתקשרת
בדיוק ברגעי הייאוש שלי, והייתי יושב על אדן החלון ומדבר אתך
וזה היה נותן לי כוח לחזור ללמוד. באמת עזרת לי לעבור את השנה
הזו, את יודעת. לא ידעתי.
שמעתי בקול שלו שהוא מתגעגע אליי. הוא אמר רק שהיו תקופות שהוא
התגעגע מאוד, אבל הוא שמח שאין לו חברה בצבא הישראלי - זה
הטריף אותו לדעת שאני שם, לפעמים אפילו - ג'יזס קרייסט - עם
אם16!
ואני שאלתי, אתה זוכר את היום ההוא, שהסתובבנו עם ג'ון וסטיב
בשאנז אליזה, החזקנו ידיים וחסמנו את כל הרחוב... והוא אמר,
כן, וכל מי שעבר שיתף פעולה ועבר מתחת ל"גשר" שעשינו בידיים...
את זוכרת שקנינו את הכובע האדום הענקי ההוא ועשינו המון המון
תמונות מצחיקות בפוטומט של גר-דו-נורד? הן עדיין על הקיר אצלי
בחדר... והמשכנו להעלות רגעים קטנים ומושלמים כאלה, כמו מתוך
סרט, עד שפתאום השתתקתי באמצע משפט. והוא שאל, מה רצית להגיד?
את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, אני מכיר אותך, ואני אמרתי
שאני לא יכולה לספר לו הכל. כבר לא. דברים השתנו. ויותר מאוחר
בשיחה הוא אמר, כמה שזה מוזר, לדבר ככה, בלי לשלב בשיחה את
המילים ההן, אלה שאנחנו לא יכולים להגיד יותר.
ואחרי שאנחנו מנתקים, אני מבינה שמזמן הפסקתי לנסות להמשיך
הלאה. אני מנסה לספור כמה פעמים בזמן האחרון עצמתי את העיניים
וראיתי את הפנים שלו מולי. עיניים ירוקות, שער חום, קצת ארוך.
העור הלבן כל כך שלו. כמה פעמים כבר ראיתי אותו ברחוב, ואז
התקרבתי בדפיקות לב לבחור הגבוה בשביל לגלות שהוא אפילו לא
דומה. כמה פעמים הרגשתי את עצמי מחייכת את החיוך שלו. פעם אחת,
בבסיס, אפילו דמיינתי איך הוא היה נראה במדים, וזו הייתה תמונה
הזויה כל כך. הוא היה שונא את זה אם הוא היה יודע. רק את
התספורת הצבאית לא הצלחתי לדמיין. וכמה פעמים כבר פתחתי את
קופסת הנעליים שבה אני שומרת את כל הזיכרונות שלי ממנו - את
המכתבים, את הצמיד, את הטבעת, אפילו את סכין הגילוח שהוא שכח
פה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. זה כמו סם, מהרגע ששמעתי
שוב את הקול שלו אני רק רוצה לדבר אתו עוד ועוד. סילביה כותבת
ביומן, "אני זקוקה לטד להריח אותו ולנשק אותו ולישון אתו
ולקרוא במחיצתו ממש כפי שאני זקוקה ללחם ויין". גם אני. ואני
חושבת שלמרות שלא אמרנו את זה מעולם לגברים שלנו, אלא רק כתבנו
את זה ביומן, הם יודעים.