היא יושבת שם כה גלמודה,
נשענת על עץ זקן שכבר הספיק להחליף את עליו,
הכל סביבה חסר תכלית, קצת אבק וקצת רעש שנרטבים מדמעותיה או
מזיעתה שכבר התאחדו לדבר אחד.
מחכה היא בצער רב,
מצטערת ומתאבלת על שנתנה להן ללכת, או בעצם על שסילקה אותן
מחייה,
אפילו לא נפרדה מאותן תקופות,
תקופה אחר תקופה שהשאירה מאחור בלעדיה והמשיכה הלאה.
הייתה כל כך בטוחה בעצמה, הייתה בטוחה שרצונה לחופש חזק מהכל,
שהיא תנצח את הכאב, תתגבר ותמשיך הלאה, תמשיך לבדה.
האמינה שהרצון חזק להעז ולבקש מעט חופש כדי לפרוש את זרועותיה
ולהרגיש את הרוח הנושבת בין אצבעותיה ורק להבין ממה כולם חיים,
את מה הם נושמים.
והתקופה ההיא וגם ההיא שלפניה וזו שלפני זו, כולן, הבטיחו
שתחזורנה, אמרו לה שרק תמתין פה באותו מקום, שתשתדל לא לזוז
כדי לא לאבדן, וגם אם קשה, שלא תעזוב, שתישאר פה ליד העץ,
הבטיחו שהיא לא תהיה לבד שהן עוד יחזרו ויאספו את עלי העץ
שנשרו ביחד איתה וימשיכו הלאה.
אך אף אחת מהן לא חזרה. נותרה לידה רק ערימת הבטחות, שבועות
ונדרים שמכבידה על גופה ומעמיסה על נפשה שמונעת בעדה לקום
וללכת, לקום ולחפש אותן, לחפש את האושר שלה שקבור עמוק בתוך
הערימה ההיא.
ומה כבר נותר לה לעשות?
עדיין יושבת כה גלמודה, נשענת לה על העץ הזקן שכבר החל מתנדנד
ומקלפת מעל לבה את שכבות הערימה בתקווה שהיא תמצא אי שם את
האושר שאיבדה...