בעקבות המכתב "לאחראית שלום" והתגובות אליהם
התעורר בי הצורך באמת להכין את הפגישה בצורה מסודרת וכתובה
כדי שלא אשכח משהו. פשוט הכנתי את עצמי.
תגובותיכם קוראי היקרים עזרו לי למקד את ההבהרות אליה בפגישה
שתהיה.
היא אמרה שגם היא רוצה לומר לי "כמה דברים".
צורת התבטאותה הבהילה אותי מהיותי רגישה לאנשים חסומים.
הערותיכם הבונות קוראי היקרים, והארותיכם הביאו אותי לכתוב
ולהכין באמת את החומר לפגישה.
אני מאד שמחה לשתף אותכם בתחושותי ולקבל את מה שיש לכם לומר.
אני מרגישה שאני לא לבד וזה נותן לי תמיכה וחיזוק בהמשך דרכי.
איך אוכל לגמול לכם על כך?
אז קודם כל תודה לכם, והרי ההכנה לפגישה.

קודם כל רוצה שתדעי שאני בעדך, איתך, ולצידך לכל אורך הדרך.
בראיון הייתה הבנה בינינו. ספרת לי על העבודה וכו`. ופתאום
הקערה התהפכה על פיה בקשר ליחס שלך אלי.
אני רוצה לומר לך כמה דברים. אני אומרת אותם מתוך אכפתיות,
רצון טוב, ומכל הלב.
אני אומרת אותם, כי אני מבינה את המקום שבו את נמצאת. אני
מבינה את הקשיים שלך. אני מבינה אותך. פעם עמדתי במצבים דומים.
אבל תמיד חיפשתי מקום לתקן, לשפר את עצמי. מעולם לא חשבתי
שמשהו אחר אשם בקורות אותי.

עכשיו, בקשר לקצרים האחרונים...
היו לך המון התפרצויות שקשורות בי וגם שלא.
כרגע אתייחס אלי.

דבר ראשון:
הנקודה שהכי מפריעה לי זה כשאני שואלת אותך דבר מה את מנמיכה
את קולך במפגיע בניגוד מוחלט למילה קודמת שלך שנאמרה בקול
נורמלי.
כיוון שזה חוזר על עצמו במשך המון זמן, הבנתי שזה מכוון.
וכיוון שזה כך, זה מפריע כבר למהלך התקין של העבודה.
לבקשות חוזרות ונשנות שלי שתרימי את קולך את מגיבה בהערה שלא
במקומה: "אני לא מתכוונת לצעוק".
אבל מה את עושה כל הזמן? צועקת ברמות של היסטריה.
מדברת עם הסוכנים או בטלפון בהפגנתיות יתר.
אז מה אני צריכה להבין כשאת עונה לי בדיוק את הדבר החשוב,
בשקט?
אני לא חושבת כלום זה פשוט לא לעניין, לא ענייני ומפריע
לעבודה.

דבר שני.
אני יודעת שאת עסוקה ומרוכזת בעבודתך.
וכשהייתה לי שאלה,  תמיד בעדינות שאלתי אותך אם אפשר להפריע לך
לרגע.
תשובתך תמיד הייתה לא ברורה: "תמיד מפריעים לי" וזה נאמר בצורה
עצבנית.
מעולם לא שמעתי מימך תשובה אדיבה. כמו: "כן בבקשה.. מה רצית."

או "רק רגע, בבקשה".
זה נשמע אחרת לגמרי מאשר "תמיד מפריע לי".
לא אמרתי דבר במשך חודשים ארוכים. אבל זה גרם להרגשה בלתי
נסבלת שאת פשוט לא רוצה לענות. לא "לא יכולה" אלא לא רוצה.

כשרציתי לתת לך מסמך, ולשאלתי איפה לשים אותו התנפלת עלי וצרחת
בהיסטריה "די, לא יכולה לשמוע יותר..."
ומה אני אמורה להרגיש בתור עובדת? לא בתור פנינה, שהאחראית ככה
צורחת עלי?
הרי יש לך מספיק מגירות כדי לרכז שם חומר לטיפול.
הרבה יותר מכובד ואדיב כלפי העובדים, לומר בפירוש, "לשים כאן
בבקשה". ולא לקחת את הנייר בהפגנתיות נרגשת ולתת הרגשה ללא
מילים של חוסר אונים.
ההתנהגות הזו מרעילה את האווירה.

דבר שלישי
בשיחה עם לקוח בטלפון כשאין לי פתרון מסיבה זו או אחרת, בתור
אחראית, את אמורה לתת פתרון.
לפעמים את מתערבת ואני לא שומעת אותך כי אני עם הלקוח, ושתי
האוזניות עלי.  את אומרת מה שיש לך בטון עצבני ואני צריכה
להתגבר על רגשות הדחייה האלה מצידך כלפי.
צריכה להיות אדיבה ללקוח, גם לשמוע אותך, ואת אומרת את דברייך
פתאום בשקט בלתי נסבל.
את אמורה בתור אחראית לתת פתרון בצורה אדיבה לעובדים שלך.
את אמורה לתת גבוי. ומה שיוצא בפועל, בדיוק הפוך.

דבר רביעי:
את צורחת בטלפון על לקוחות. ומצד שני את אומרת לנו לדבר "יפה".

אם אנחנו היינו מדברות כך כמוך, מזמן היינו מפוטרים.

דבר חמישי:
בזמנו העברתי חשבון בנק אישי מסניף לסניף.
היו לי שתי שיחות במקרה זו אחר זו הקשורות לעניין.
את התנפלת עלי בהיסטריה מוחלטת ללא הצדקה על שתי שיחות אלה.
לא אמרתי לך דבר.
את לעומת זאת יושבת עם הנייד, שולחת מסרים ודואגת שנשמע את
הצחוק שלך.
זה לא מפריע לי כלל כשלעצמו.
אבל הצדקנות שלך וההתנפלות שלך עלי  הייתה לא במקום.
את מדברת בטלפון בהפגנתיות עם סוכנים או מי שלא יהיה.
ההפגנתיות מאד מורגשת בשטח ומעכירה את האווירה.
אני מרגישה שאני תחת זכוכית מגדלת כל הזמן. וזה מפריע לי
בעבודה.
אני רוצה לשמוע מימך שאת לא מחפשת אותי.

דבר שישי
בקשר למזגן.
לי חם. עכשיו קיץ.  
וכשחם קשה לי לתפקד. אי אפשר לפתוח חלון כי בחוץ חם.
אני מצפה מימך בתור אחראית לאחד שורות ולעיתים להוריד מעלה אחת
כלומר ל-22 וכמו במחלקת השירות, מי שקר לה שתלבש משהו.
אני חלק מצוות העובדים ומצפה מימך שתתני לי גיבוי. וזה כמובן
לטובת הייעול בעבודה.
יש עוד דוגמאות אבל מה שמעניין אותי זה לקדם את העניין ולשפר
את האווירה.

אז מה שאני מבקשת זה קודם כל למתן את התגובות שלך. כדי
שהאווירה לא תהיה מלאת טרור ופחד.

אני מבקשת מימך לדבר ברור.
אם לא נוח לך משהו, לומר זאת בבירור ולא במסרים ללא מילים כמו
טריקת דלת, או מגירה, או ביישור ניירות ברעש הפגנתי על השולחן.


אנחנו אנשים מבוגרים. אין צורך שתהיי שוטרת ולא פקחית ולא
מבקרת.
את העבודה אני עושה על הצד הטוב ביותר.
יש לי ראש גדול, אני יצירתית, אני בונה תשתית תקשורת טובה עם
לקוחות שלי וגם של  האחרות. ואת זה בטוח את שומעת. אני לא
יודעת עד כמה בעצם את מעריכה את זה.

היום אחרי תגובות ילדותיות מאד שלך, כמו פרצופים מאחורי הגב
שאת עושה עלי, אני בעצם לא יודעת אם מערכת השקולים שלך נכונה.
אני לא יודעת עד כמה את יודעת להעריך האת ההשקעה שלי ביחסי
האנוש עם הלקוחות.
וזה דבר שפוגם ביכולת העבודה שלי.

אני אדם מבוגר, עברתי מספיק בחיים שלי. שיתפתי אותך בחלק
מהדברים והיום אני לא יודעת אם זו לא הייתה טעות. ואולי לשיתוף
הזה היה אפילו חלק בירידת הערך שלי בעינייך וגרם למצב בלתי
נסבל זה.
אני מקבלת את הרושם שאם אני לא עונה לך בהתחצפות או מתעלמת
מדברים לא נעימים אצלך, את מפרשת זאת כחולשה מצידי כדי להמשיך
ולהתעמר בי.
לאורית את לא מעיזה לדבר כמו שאת מדברת אלי.  
ולזה כולם שמים לב. לידיעתך.
אני באתי לעבוד, לא לעשות חגיגות. באתי לפרנס את עצמי ואת הבת
שלי.
אין לי צורך בחיכוכים ולא בתשומת לב כזו או אחרת.

בקשר למצב החברתי.
מתחילת עבודתי הרגשתי את המתח באוויר.
אפשר היה לחתוך אותו בסכין.
היה לי קשה מאד עם זה. ובסוף השתחררתי ואפילו הצלחתי לחייך
ולהיות משוחררת.
אני אדם חרוץ אבל גם אוהבת, מפרגנת, אוהבת לעזור בכל מה שאפשר.

אין לי כל תחושת פרייריות אם אני עוזרת לבנות.

אבל את נותנת לי תחושות קשות. ואני לא מוכנה להיגרר אליהם.
אני לא יודעת מה יש לך לומר נגדי, להיפך.
אין לך זכות לדבר אלי בחוצפה, מכיוון שאת עבודתי אני עושה
כראוי.
אם לא הייתי עושה אותה כראוי היית מזמן מדווחת על כך ומדברת
איתי על זה.
לכן אם אין לך שום סיבה להתלונן על עבודתי, אז אין לך סיבה
להתנהג אלי בחוצפה כמו שאת עושה עד עכשיו.

גם היום למרות הכל ועל אף הכל אני מכבדת אותך, מעריכה אותך מאד
וחושבת שאת אדם נהדר.

אני באה לשיחה הזו מלב נקי. עם הרבה רצון טוב לשפר ולעזור לך.
מה שאת מפגינה עכשיו זה נחישות מוחלטת  נגד כל קבלת  אהדה,
עזרה, והושטת יד.

אחד הדברים לניכור המוחלט הוא הרצון הבולט מאד שלך להיות נבדלת
מכולם.
להיות תמיד צודקת.
לעולם לא להתכבד או לכבד במשהו שמציעים לך.
אם את  הולכת החוצה למה לא לשאול משהי אם היא רוצה משהו?
אבל את הסוכנים בהפגנתיות, את כן שואלת. אני לא נעלבת ולא אכפת
לי.
אבל ההתנהגות הזו לא עושה לך טוב.

דבר אחרון וחשוב מאד:  
בתור אדם, בתור אחראית, ובתור אחת שבאה במגע עם אנשים, היה
כדאי מאד שתגידי: שלום, בוקר טוב, להתראות, תודה, בבקשה
וסליחה.
אלו מילים שצריכות להיאמר בצורה ברורה שאנשים ישמעו אותם.
לא במלמול מתחת לאף.
אלו המילים הראשונות שמלמדים בגן את הילדים.
ומימך אני לא שומעת את זה.
זה הדבר הראשון שהייתי אמורה לומר לך. אבל זה יצא לסיכום.

אני רוצה להמשיך לכבד ולהעריך אותך.
אבל בשביל זה את צריכה קודם כל לכבד את עצמך ולשנות את
תגובותייך .
בהתנהגותך עד היום לא היה משום הכבוד כלפי עצמך.
וכדי שאני אוכל להמשיך ולכבד אותך את חייבת לכבד את עצמך.

יכול להיות שיש עוד משהו ששכחתי לומר כרגע. אני שומרת את הזכות
להוסיף
אם אזכר במשהו.