מאז הלילה ההוא, הארור
ליטוף חד פעמי
המגע האחרון
המבט שלעד ייזכר
מתיקות שהתפוגגה
ולא לא לא תשוב.

מאז היום ההוא, הארור
שתיקה מביכה
(שלא צריכים אותה בכלל)
נשיקה שנגוזה
הדלת שנסגרה
ולא לא לא תשוב להיפתח.

מכל אלה אני בורחת..
זיכרונות אחרונים שיהיו לי ללילות הקרים
רצה רצה רצה
לא יתפסוני חיה..
שהרי הבדידות גם היא סוג של מוות, סוג של עונש...

בשדה של דמעות
אני כואבת כבר שעות
מול שקיעה רבה וגדולה
אדום וכתום שלא נגמר
האורות ממשיכים להפציע
אותותיה במחול משותף
דמדומים, דם בכל מקום
פצעיה מסרבים להגליד
כמוני...
ילדה לבדה, שמלה קרועה, קוצים כפות רגליה,
תמיד הייתה כל כך שרוטה,
צעקתה ללא הד, זעקתה אינה כבתה,
כאבה כלל לא נשמע והיא בכל זאת, בכל זאת צרודה...

מפניך אנסה להיסתר תמיד
אברח ממך, וממנה, עד לבוא העתיד...
אך לכל מקום אליו אלך, אני אמצא אותך גם שם,
ומשם אצטרך להחליף פניי אל יעד אחר בעולם.
אאלץ להקדיש את כל חיי להסתכלות במשקפת
אם אתה באופק אני אינני זעה ממקומי
עושה צל על עייני בשתי ידיי
וכך אוכל להסתיר אותן ממך,
על מנת שלעולם לא להיתקל שוב בקיומך...
מישירה אל השמש מבט, אולי היא יודעת מיקומך
שמש עזרי לי, את חלק מהנוף,
כמו שהוא היה חלק מהנוף שלי...