היי נשמה, איך נכנסת לי עם האלכוהול לתוך תוכי עד שלא הקשבתי
לך יותר. חצי שקל של שקרים כולם אמרו לי, תכלס הם צודקים.
כולנו עוברים את זה? כולנו אחד? כולנו תרבות מעורערת? או שזו
רק אני מסתכלת בעיניים מלוכסנות. מוזיקת המקרה הזו שכתבת לי
פול, חדרה אלי כדי שאפסח על חלק שנפתח ונסגר בחיי כל שעה. כל
דקה.
מתווכחת עם עצמי, מתווכחת עם העולם, וההיפ הופ, הביט הזה, הוא
לא עוזב אותי גם כשקצת קר.
אני חושבת שאתה שווה יותר מחצי שקל.
יש ביטים מאחורה, יש ביטים מקדימה, יש ביטים בכל מקום. כולם
חושבים שהתחרפנתי מסמים, או מהחיים הלא ברורים האלה, ואחרי
ששמעתי שנים על גבי שנים את כל השחורות הרעות האלה, את כל
המקצבים המוטרפים לי מדי להבין, שמעתי ושתקתי.
זה לא רק אתה היפ הופ אל תחשוב שאתה איזה גאון, ניסיתי להעיף
ממך את החצי שקל הזה ושכולם יראו שיש מאחורה, מסודרים שורות לא
ברורות, אלפי מיליוני אמנים, בלב ובנפש, שכותבים בדיוק כמו
כולנו, את מה שהם באמת עוברים.

שמעתי ב'טראפיק', סרט לא קל בכלל, את הרעיון הבא, שמתבשל לי
בראש כמו הכל - שאם נחשוב קצת, נראה שיש כרגע בארה"ב המונים
המונים של כושים שחורים או איך שלא קוראים לזה, אנשים שנכבו
מהשמש שתמיד היתה איתם, גם היום! שחיים בסמטאות, מוכרים סמים,
סם ללב, סם לגוף, סמים. שמים זין וסמים- סמים- סמים. עכשיו
תחשבו שמאה אלף כושים עוברים לגור בשכונות הפאר אי שם באומה
הרקובה הזאת ושואלים כל לבן שעובר- יש לך סמים? סמים- סמים,
סמים? סמים. אומה שמושתת על כסף לא יכולה אחרת. תוך יומיים
כולם ימכרו.

לא, זה לא רעיון שהמצאתי, כי כל מה שאנחנו עוברים, עובר על
כולם.
ואין לזה סוף ואין התחלה.
אז אל תתעצבן עלי שוב היפ הופ, עם כל השרשרים האלה שמסתירים
חזה שעיר להתפאר. תפסיק לכעוס, יש מעבר, האמנים האלה שאנחנו לא
רואים, שהאם טי וי, אם, מם, אמא מוזיקה, מכתיבה, זה מה שאני
רואה. חייתי יותר מדי זמן בלילה ואני מפחדת מכל התשובות האלה,
אבל אל תדאג, אני איתך גם כשהריקנות ממלאת אותך ואתה בוגד בי
איתה אהוב, ואז אני חוזרת לשירים ששמעתי פעם, שנשארים שם בנבכי
נפשי ונפשך.
טוב, אני צריכה לזוז, לורן קוראת לי לחזור לנקות אצלה קצת את
החדר.