[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הדס אבידור
/
משהו עצוב

כשהייתי בת 12 כתבתי משהו עצוב. זה היה באנגלית כי גרנו אז
בארצות הברית וזה היה במסגרת שיעור כתיבה בבית הספר שלי. כתבתי
על זה שלפעמים אני לא מוצאת את המקום שלי בעולם ושלפעמים רע לי
ושלפעמים אני עצובה ושלפעמים אני בודדה. כתבתי שם הרבה פעמים
את המילה לפעמים ואחריה ולפניה היו הרבה רגשות קשים. מכל צידיה
בעצם. ונתתי את זה למורה שלי לקרוא, את הדבר העצוב הזה עם
ההרבה לפעמים.
והמורה שלי, מבלי להתייעץ אתי, מסרה את הדבר העצוב הזה שלי
לעיתון בית הספר שמוציא פעם בשנה מין חוברת שירים וסיפורים.
ולא ידעתי. אפילו לא חשדתי, וגם לא חשבתי. רק כשהחוברת יצאה
לאור ראיתי. ובכלל ראיתי רק כשמישהו העיר לי על זה משהו.
וההערה לא הייתה טובה או יפה - מישהו זרק איזה הערה צינית
ומגעילה ואז הבנתי. מסתבר שגם ילדים יכולים להיות מגעילים. אני
בעצם כבר ידעתי לפני זה שילדים יכולים להיות מגעילים. אם לא
הייתי יודעת את זה אז אולי הייתי כותבת משהו קצת פחות עצוב או
עם קצת פחות לפעמים. הילד הזה בטוח לא זוכר היום שהוא אמר לי
משהו מגעיל שפגע בי אבל אני זוכרת.
בבית שגרתי בו שהייתי בת 12 היה תלוי בריסטול צהוב ארוך וצר
לאורך כל הקיר בחדר האוכל שלנו. על הבריסטול הזה אבא שלי צייר
פרחים וכתב באותיות גדולות וברורות:
Sticks and stones may break my bones but words hurt even
more
אני חושבת שאבא שלי כתב את המשפט הזה בעיקר בשביל אמא שלי, או
בגלל אמא שלי. אני לא בטוחה אם זה בשביל או בגלל אבל אני די
בטוחה בזה שאמא שלי אמרה הרבה דברים שפגעו באבא שלי.
באותו יום שהילד ההוא אמר לי משהו מגעיל חשבתי על זה שחבל שאבא
שלו לא תלה בחדר האוכל שלהם כרזה כזו. וגם בכל פעם שמישהו אומר
לי היום משהו פוגע אני חושבת שחבל שאין יותר כרזות כאלו
שמסתובבת בעולם. אני גם נדהמת בכל יום מחדש מכוחה של מילה -
טובה או רעה. יונתן גפן כתב פעם דו-קרב בין המילים למנגינה.
המילים חשבו שהן יותר חשובות והמנגינה חשבה שהיא יותר חשובה.
אצל יונתן גפן בסוף יש תיקו אבל אם הייתה לי רק קוביית שוקולד
אחת לתת אני הייתי נותנת אותה למילים.
אז הילד הזה, שהוא בטח מישהו חשוב ושמח היום, הוא זה שגילה לי
בעצם שמה שכתבתי לעצמי ושהראיתי למורה שלי התפרסם לעיני כל
בית-הספר. וזה היה נורא. לא מה שכתבתי, זה שזה התפרסם. וכל כך
הובכתי. רציתי להימחק מהאנושות. הרגשות ההם היו בשבילי. ולא רק
שהם כבר לא שלי, עכשיו גם צוחקים עליהם, ועליי. וגם כעסתי על
המורה שלי. איזה מין דבר זה לפרסם משהו של אדם אחר מבלי לשאול.
ממתי הגינות זו תכונה שאפשר לוותר עליה. אני יודעת שהמורה שלי
לא התכוונה לרע. היא לא באותה קטגוריה כמו הילד המגעיל והיא לא
צריכה כרזה בחדר האוכל שלה אם היא לא רוצה. אבל אני בטוחה שכמו
שהילד המגעיל לא זוכר אותי, גם היא לא זוכרת את הסיפור הזה,
ואני אף פעם לא אשכח אותו. כנראה שיש במוח שלנו מקום ששמור
היטב לרגעים לא נעימים. המבוכה הזו וההרגשה המטומטמת הזו הולכת
אתי לכל מקום. לפעמים היא אפילו מצליחה איכשהו להיכנס מתחת
לשמיכה שלי בלילה. מישהו שר באנגלית ש-
Misery loves company
וכנראה שההרגשה הרעה הזו שלי קצת יותר מדי מבינה - אם היא
איתרה איפשהו את המשפט הזה, הבינה אותו וכעת היא פשוט מיישמת
איזשהו כלל אצבע מבחינתה. אז איך אני יכולה לכעוס עליה? אני
מניחה שגם אני הייתי מעוניינת בחברה אם הייתי הרגשה רעה. לא
מספיק להיות הרגשה רעה, אבל גם להיות בודדה? זה כבר באמת עצוב.
אז אני מנסה לקבל את ההרגשה הרעה הזו כמו שהיא. כל עוד הרגליים
שלה לא קרות מדי אני בדרך כלל נותנת לה להישאר במיטה. ואני
מנחמת את עצמי שתכונות רעות הן לא רק רעות, הן גם מזינות
תכונות טובות אחרות. ואולי עדיף להיות במיטה עם הרגשה, אפילו
שהיא קצת רעה, מאשר לבד לגמרי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא.






דוגמנית משקרת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/5/06 13:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הדס אבידור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה