New Stage - Go To Main Page


כשהייתי קטנה סבא וסבתא החליטו שהם עוברים.
אני זוכרת שביום שישי אמא הכינה עוף עם רוטב אדום ומקרוני
בצורת ביסלי כמו תמיד ואפילו עוגת תפוזים. אבא ואני פתרנו את
התשחץ השבועי ועשינו ממש הכל כדי למצוא יצירה של אמן מגרמניה,
אני חושבת. התעסקנו בזה ממש המון זמן כשכבר אמא התחילה לצחוק
על הרצינות שלנו, אבל כמה שחיפשנו לא מצאנו.
ביום שבת נסענו לסבא וסבתא. בנסיעה חשבתי איך זה יכול להיות
שלסבא וסבתא יש שמות כמעט אותו הדבר, גרמה וגרמפה, איזה מוזר
זה.
רק אז אמא אמרה שאנחנו נוסעים להגיד גודביי.
עד אז לא ידעתי כלום מזה, גם האח הקטן שלי לא. הם עוזבים את
הארץ כי לגרמה וגרמפה לא טוב כל כך בדירה שלהם בירושלים. לא
הבנתי את זה בכלל, כי הדירה של סבא וסבתא הייתה הכי כיפית
בעולם ולמה שהם ירצו לעזוב אותה. היא לא הייתה גדולה, ארבעה או
חמישה חדרים, אבל היא הייתה מרווחת ותמיד היה בה המון אור.
במטבח תמיד היה שוקולד; או קינדר או אמאנדאמ או קיסז או סוג
אחר לא מהארץ. בחדר שינה שתמיד ישנתי בו כשישנתי אצלם היה מחשב
והליכון וארון גדול מאוד שבלילה ניחשתי מה מסתתר בו, אבל אף
פעם לא פתחתי בעצמי. אני חושבת שאף פעם לא נגעו בו והוא סתם
היה שם, כמו העכבר בחצר.
החצר שלהם הייתה נורא קטנה, אבל כמה שהיא הייתה קטנה היא הייתה
הכי מקסימה בעולם. היא הייתה על הר, בעצם כמו כל הבית שהיה על
ההר, אז היה נוף יפה. על גדר ממתכת לבנה שהפרידה בין החצר לנוף
של ההר הם גידלו ענבים מאורכים כאלה טעימים וממש ליד היה
השולחן הלבן מפלסטיק עם הכיסאות הלבנים מפלסטיק שהמון אנשים
יכולים לשבת מסביבו ולאף אחד לא יהיה צפוף. אז העכבר נמצא בתוך
הגינה הקטנה ליד בריכת המים הקטנטנה שליד השולחן הלבן. הוא בז'
ותמיד נראה שמח ואף פעם לא זז, אבל אולי אם הוא היה זז הייתי
פחות אוהבת אותו.
כשירדנו במדרגות אני והאח הקטן שלי אז כמו תמיד התחבאנו
במדרגות של קומה אחת מעליהם ואחרי כמה דקות כמו תמיד סבא מצא
אותנו. אף פעם לא הבנתי איך הוא ידע מתי לצאת מהדירה כדי למצוא
אותנו ואחר כך להגיד שלום לאמא ואבא.
הדוד והדודה והילדים הגדולים שלהם כבר היו שם. אני לא אוהבת
אותם ונראה לי שהם יודעים את זה. למרות שאף פעם לא אמרתי, אני
מנומסת.

אני רק זוכרת את הארוחה שהייתה ואז שהלכתי לחדר שינה של סבא
וסבתא. מזל שהלכתי, אחרת הייתי רואה את השדים שיצאו מהארון
הגדול בחדר הזה שאני תמיד ישנתי בו, ואז הייתה לי טראומה משדים
שיוצאים מארונות או משהו כזה.
כולם התחילו לריב בגלל השדים האלה ואני בכוונה הלכתי לצד השני
של המיטה הזוגית הענקית שלהם, בין המיטה לארון הבגדים, ברווח
הזה שמולו החלון לגינה הקטנה. ישבתי שם ופשוט הסתכלתי על
השולחן הלבן עם הכיסאות מפלסטיק והחזקתי ביד את התיק הקטנטן
שסבתא נתנה לי. לא רציתי לשמוע את הריב הזה בעברית, אז הקשבתי
לאנגלית שאמא דיברה ודודה דיברה וסבתא דיברה. הן דיברו על
ספרים, אבל לא הבנתי הרבה יותר מזה.
אחרי לא הרבה זמן אמא קראה לי לבוא לשים נעליים. ידעתי שזאת
הפעם האחרונה שאני אהיה בדירה של סבא וסבתא, אבל אני מעולם לא
הייתי טובה בפרידות, אז לא הסתכלתי אחורה וסגרתי את הפה
והשפתיים חזק חזק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/5/06 13:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לורין בלוברי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה