מזה כמה שנים כבר, בדומה למרבית האנשים המוכרים, אני נוהג לגדל
פרפרים. פרפרים לבנים, צחורים וטהורים, כך אני אוהב אותם.
אלו לא סתם פרפרים. יש להם רצון, מצבי רוח, רגש. הם אוהבים
להיות ביחד, להתעופף באוויר, לפרוש את כנפיהם בשמש.
בדרך כלל, הם לא עושים לי בעיות. על רוב הדברים אנחנו מסכימים.
לעתים, צצות בינינו מחלוקות. אני מנסה להסביר להם את חוסר
ההיגיון במעשיהם, אולם להם רגש משלהם. קשה להתווכח אתם, ובדרך
כלל אני נכנע להם (כבר אמרתי שאני אוהב אותם?).
מאחר שגידול פרפרים הוא עסק רציני מאוד לאדם בודד, אנשים נוטים
לגדל אותם עם אדם נוסף, בדרך כלל מן המין השני, בכדי שכל אחד
יוכל לתת את המגע הייחודי שלו לגידולם.
לפני זמן מה פגשתי במקרה מישהי, העוסקת גם היא בשעות הפנאי
בגידול פרפרים. בחורה נחמדה מאוד, עליי לציין. מצאנו המון
נושאים שעליהם דיברנו שעות. צחקנו יחד, טיילנו יחד, עשינו הרבה
דברים יחד.
באחד מהטיולים שלנו יצא לנו לדבר גם על גידול פרפרים.
נראה היה שהולך לנו טוב בעסק גידול הפרפרים. לכאורה, הפרפרים
לא עשו בעיות מיוחדות. הם אכלו טוב, שמרו על בריאותם, היו
מתרוצצים בשמש הרבה, ולשנינו היה מישהו שחלק עמנו את גידול
הפרפרים.
עם הזמן גילינו, כל אחד בדרכו שלו, שהעסק לא ממש תפקד חלק כפי
שהיינו רוצים.
היה לנו רעיון. באתי לפרפרים שלי, וסיפרתי להם, כי פגשתי מישהי
העוסקת גם היא בגידול פרפרים. שאלתי מה דעתם לנסות לגדול תחת
השגחה חדשה ישנה. "אני נשאר, אבל מישהי אחרת תעזור לי", אמרתי
להם, "ועוד משהו", הוספתי, "העניין הזה של ההשגחה החדשה, הוא
זמני, רק לכמה שבועות, אחר כך - כולם חוזרים, בלי יוצא מהכלל",
ובדיוק הסתכלתי על הפרפר הכי בעייתי שלי. הוא ידע שאני מביט
בו.
הדעות היו חלוקות. חלק מהפרפרים אמרו שטוב להם ככה. מטפלים בהם
היטב כבר זמן מה, והם מאושרים. פרפרים אחרים טענו כי בזמן
האחרון הם באמת התחילו להרגיש כי חסר להם משהו, והם יהיו שמחים
לנסות את הצעתי. לא ניסיתי להתווכח אתם. כל פרפר - באשר הוא,
יעשה את העולה בדעתו.
היא העבירה חלק מפרפריה אליי, ואני העברתי את הפרפרים שרצו
לעבור, אליה.
שבוע עבר, ועוד שבוע. בזמן הזה רבים מהפרפרים שלה, שהיו תחת
גידולו של האיש שעזר לה, שבו אליה. לגבי הפרפרים שלי, אלו
שעברו נהנו מאוד. כשהם היו נפגשים בסופי שבוע עם הפרפרים שבחרו
להישאר הם היו מספרים להם כמה טוב להם, וכמה הם נהנים. אחרי כל
סוף שבוע שכזה, עוד פרפרים היו מצטרפים ועוזבים את הקן הישן.
כך זמן עבר לו. הפרפרים שלי עשו חיים. הם היו יוצאים לטיולים
במקומות חדשים, מבקרים במקומות שלא היו בהם, מדברים עם הבחורה
החדשה הרבה ועפים לגבהים חדשים.
יום אחד קראתי להם לשיחה - "פרפריי היקרים. אני יודע שנהניתם
מאוד. אבל הגיע הזמן לחזור. אתם בוודאי זוכרים שאמרתי לכם
שהשינוי הוא לתקופה מוגבלת...". בוודאי שהם זכרו זאת. הם פשוט
בחרו להתעלם מזה. למרות קולות של חוסר רצון מסוים (בכל זאת,
היה להם טוב עכשיו), נראה היה שהם חוזרים ללא בעיות.
לעומת זאת, כשנפרדתי לשלום מהפרפרים שלה, לא נראה היה שזה
מפריע להם. היה לי קצת עצוב, שכן חשבתי לעצמי שאם הפרפרים שלי
באמת נהנו, עד כדי חוסר רצון מסוים לעזוב, הרי שכנראה הפרפרים
שלה לא באמת נהנו כמו הפרפרים שלי, וחבל, כי ממש רציתי לשמח
אותם.
בכל אופן, כנראה שעניינים היו חוזרים לקדמותם לולא אותו פרפר
בעייתי. הוא אף פעם לא פחד לומר את דבריו, ותמיד היה עומד על
שלו. מין פרפר עקשן כזה, אבל אהבתי אותו.
בלילות, כשהייתי נרדם, הוא היה מתחיל לדבר עם שאר הפרפרים.
"חבריי הפרפרים", אמר להם, "למה, אם היה לכם כל כך כיף מקודם,
אתם מתעלמים מכך וממשיכים כרגיל?" קולות של תמיהה עברו בקהל
הפרפרים - "...יש משהו בדבריו... ייתכן שהוא צודק... אולי כדאי
לשמוע לו...". כך דיבר ודיבר הפרפר כל הלילה. ועוד הוסיף, "הוא
הרי לא יוכל לנו", והתכוון אליי, "קשה לו להגיד לנו לא. בואו
עמי ונעוף אליה. נסתתר בין פרפריה, והיא תטפל בנו כאילו היינו
שלה".
היה משהו בדבריו. עכשיו, כשכל פרפריה אצלה, היא לבדה עוסקת
בגידולם, ולכן לא יכולה לטפל בפרפר פרפר במלוא תשומת הלב. גם
אין לה פרפרים שלא שלה, שיעסיקו את הפרפרים שלה. בגלל זה,
לפרפרים שלי יהיה קל להסתתר בין פרפריה, מה גם שפתאום יתווספו
להם חברים חדשים, ומהסיבה הזאת הם לא יגלו לה דבר, והיא לא
תבחין בהם.
וכך, בכדי שלא אגלה את מזימתם, בכל יום היו מעט פרפרים עפים
אליה ונשארים שם. עד שגיליתי את פשר העניין כבר היה מאוחר מדי.
כבר אמרתי, שקשה לי להתווכח אתם, ובדרך כלל אני נכנע להם.
לפעמים, הייתי משוכנע שראיתי מעט מפרפריה עוברים ליד ביתי, וגם
כאלה שנשארים מעט ומדברים עם פרפריי. אבל הם היו שוהים לזמן
קצר, ובכלל, אני עדיין לא בטוח שהיו אלה פרפריה.
יום אחד החלטתי לספר לה כי חלק מהפרפרים שלי (כנראה לא מעט)
עפו אליה. "אמרנו שזה זמני, הסידור הזה, עם הפרפרים, לא?" היא
אמרה לי. כן, האמת שהיה ברור לי. אבל לך תסביר לה שלפרפרים שלי
לפעמים רצונות משלהם, וזה לא כל כך משנה מה אני אומר להם.
והאמת, מהסיפורים שלהם זה נשמע שממש היה להם טוב. קשה לי,
לפיכך, להאשים אותם. "טוב, בסדר, אני אדבר אתם..." עניתי לה,
וידעתי שזה מועד לכישלון.
ואכן, כשדיברתי אתם על זה, לא שיניתי במאומה את עמדתם. הפרפרים
שלי עקשנים, וקשה כך פתאום לשנות את דעתם. חוץ מזה, אני חושב
שלא הייתי מספיק תקיף אתם, כשדברתי אתם. היה לי קשה להיות
תקיף. אני אוהב אותם, וראיתי אותם נהנים כל כך. לא ממש רציתי
שהם יפסיקו להרגיש טוב.
סיפרתי לה שלא הצלחתי לשכנע את פרפריי, ושזה המצב וצריך
להתמודד אתו. אני חושב שהפרפרים שלי גם גרמו לה למעט כיף,
והעובדה שהפרפרים שלי נהנו בחברתה בוודאי גרמה לה להרגיש טוב
כמגדלת פרפרים. בכל מקרה, היא לא ממש גירשה אותם, לא את כולם.
נכון, היא הייתה אומרת להם שיילכו, שהיא לא יכולה לטפל בהם כפי
שהם היו רוצים, אבל מדי פעם היא נתנה להם מאכלים טעימים, או
לקחה אותם לטיול משובב נפש, וזה עשה להם טוב. היו אפילו כמה
פרפרים שניגשו אליי וביקשו שאלמד אותם לשיר ולנגן. לא הבנתי
בהתחלה למה, רק אחר כך התברר לי שהם כתבו לה שירים רבים.
היו פעמים שהיה לה עצוב, ולא היה לה זמן לטפל אפילו בפרפרים
שלה. מאחר שהפרפרים שלה הכירו אותי כבר, וגם גרתי קרוב אליהם,
הם היו עפים אליי, והייתי מטפל בהם. כשרגעים כאלה השתלבו עם
רגעים שבהם הפרפרים שלי נהנו, היה נוצר מצב שבו היינו מגדלים
אחד את פרפריו של השני.
אבל כמו שהיו רגעים שבהם הפרפרים שלי נהנו, היו גם רגעים שהם
נהנו פחות. אם בגלל שהם קיבלו יחס שלא מגיע לפרפרים, או אם
בגלל שהם קיבלו יחס שהם לא רצו לקבל. לרוב, הם פשוט ציפו ליחס
שהוסבר להם שלא יוכלו לקבל, ומשלא קיבלו אותו, נתעצב לבם. אבל
לעתים נאמרו להם דברים שלא הייתי מאחל לאף פרפר.
אבל הם נשארו. לא תמיד כולם, אבל היו כמה שדבקו. גם כשהגיעו
פרפרים אחרים של מישהו אחר, והפרפרים שלי נדחקו לפינה, וגם
כשהיא הייתה מספרת לפרפריי כמה כיף היא עשתה עם הפרפרים
האחרים, גם אז הם נשארו. הם שמחו שהיא נהנית, אבל הם היו
מעדיפים שלא לשמוע על כך בצורה כה ישירה וקרה. הם גם חשבו שהיא
הייתה יכולה ליהנות אתם באותה מידה. היה גם מקרה שבו אפילו רוב
הפרפרים ה"נשארים" חזרו. אז חשבתי שכולם חזרו.
היה לי עצוב לראות את פרפריי כך כשכולם שבו אליי. ניחמתי אותם
ואהבתי אותם.
זמן עבר וחשבתי שהפרפרים שלי התגברו. הם חזרו להתעופף, היו
חולפים במקומות שונים, ונראה היה שהחיוך חוזר לפניהם.
כמובן ששמרתי על קשר עם הבחורה שהכרתי. בחורה נחמדה מאוד, כבר
ציינתי?
יום אחד נפגשנו, והיא סיפרה לי על מגדל פרפרים שהיא פגשה,
והייתה רוצה לנסות לגדל במשותף את הפרפרים שלהם. אבל הוא לא
היה מוכן, הוא עדיין חשב על פרפרים של מישהי אחרת.
בכל מקרה, מאז נתנו לפרפרים שלנו להיפגש מדי פעם, והם נהנו. אז
גם גיליתי שלא כל פרפריי שבו אליי בזמנו, ואחד, אולי אפילו
שניים, נשארו אצלה. כשהפרפרים שלי נפגשו שוב עם אותו פרפר או
שניים, הם כל כך שמחו להיות יחד שוב (כבר אמרתי שהפרפרים שלי
אוהבים להיות ביחד), וזיכרונות עבר שבו והציפו אותם.
אני מנסה לרסן את פרפריי. לא רוצה שייפגעו בשנית. אני מרשה להם
להיפגש מדי פעם עם הפרפרים שלה, כפי שהיא מרשה לפרפריה (שהם,
כנראה, ממושמעים יותר). אבל ברור לי, שלעתים, כשאני לא רואה,
חלק מפרפריי עף אליה. האמת היא, שגם כשאני מבחין בהם עפים לשם,
אני לא ממש מנסה לעצור בעדם. הם נהנים, טוב להם, הם לומדים
דברים חדשים, מתנסים בחוויות וברגשות חדשים.
לפעמים אנחנו לוקחים את הפרפרים שלנו למוזיאון, מה יש? שישכילו
קצת. לפעמים, הולכים סתם לקניות או לים. יש גם פעמים שאנחנו
נשארים בבית, אבל אז הפרפרים שלנו מבקשים להיות בחדר אחר, שלא
נראה מה הם עושים (ענייני פרפרים...). אני חושב שיש כמה פרפרים
שנהיו חברים, כי פעם כשיצאנו לטייל אתה ועם פרפריה ראיתי כמה
מחזיקים ידיים, אבל הם מיד שמטו את ידיהם כשהבחינו במבטי. כן,
ללא ספק, הם נהנים.
אבל מה יהיה אתם אחר כך? כן, כרגע לא אכפת לה לגדל חלק
מפרפריי, אבל "אני לא רואה את עצמי מגדלת את פרפריך ואתה את
פרפריי בעתיד", היא אומרת לי. קצת עצוב לי לשמוע את זה - מה,
משהו לא בסדר עם הפרפרים שלי? אולי, אם תיתן סיכוי לפרפרים שלי
להוכיח את עצמם, לתת להם לפרוץ את הגבולות שהם כל הזמן שמים
לעצמם (גם הם, מן הסתם, לא רוצים להיפגע שוב), תיתן להם לגרום
לה לרצות לגדל אותם, אולי אז כן נצליח לגדל יחד פרפרים.
אבל זה לא משנה, היא תחליט בעצמה בכל מקרה. היא כבר החליטה.
ומה זה משנה לגביי, כשהפרפרים שלי עושים את העולה בדעתם, בלי
להתייעץ אתי יותר מדי. הם ייפגעו כנראה, שוב, והפעם אני לא
יודע כמה זמן ייקח להם להחלים, אם יצליחו בכלל.
ואולי, יימאס להם ככה, שכל פעם מישהו אחר מגדל אותם, כביכול,
והם פשוט יעופו, יעזבו אותי, ויגדלו את עצמם.
אזי, אצטרך לגדל לי פרפרים חדשים. ולמרות שארצה להיפגש אתה (כי
היא נחמדה מאוד), אולי לא אוכל. לא ארצה שהפרפרים החדשים שלי
יכירו אותה (ואולי הם יעדיפו בעצמם שלא להכיר אותה, אם כי אני
בספק לגבי זה), שלא ייפגעו אם יעופו אליה, כי גם אותם אוהב
מאוד.
וגם אם פרפריי האהובים יחליטו שלא לעזוב, תהיה לאותה מגדלת
פרפרים פינה חמה בלבם, שאולי תיעלם, אבל לא מיד. אולי הם לא
ירצו לשמוע עליה ועל פרפרים אחרים, ואולי, דווקא, הם יתאוששו
מהר.

כי אם פרפריי לא ירצו לראות אותה, גם אני לא אוכל להיפגש אתה.
וזה חבל, כי התחלתי ליהנות בחברתה, התחלתי גם אני להרגיש
משהו...