על סוליית הנעליים מהחורף שעבר יש עדיין בוץ. אני לא יודע למה
לא הורדתי אותו מאז. אולי בגלל שזה מזכיר לי את לורין, אולי
סתם בגלל עצלנות, למרות שאני לא כזה.
לורין היא נסיכה. ממש ככה. היא כל כך נסיכה שמונח לה כתר קטן,
עדין, ששייך רק לנסיכות, על הראש. כתר שבטוחים שנמצא שם, למרות
שבמציאות אין לה כלום על השער חוץ מסיכות ראש צבעוניות.
לורין לא הנסיכה שלי בכלל, כי אם תשאלו אותה, היא תגיד שאם היא
כבר נסיכה, אז אני האח הנסיך שלה. אני אספר לכם את האמת, אני
לא כל כך יודע על הקשר שלי ושל לורין. אני מתכוון, אני יודע
שהוא קיים, ויודע איך הוא קיים אצלי, אבל אין לי מושג איך הוא
קיים אצל לורין.
אני ולורין עשינו הכל ביחד, עוד בתקופה שהכל היה חדש; ברחנו
מהבית, התמזמזנו, עישנו סיגריות, צחקנו על כל העולם והפרחנו
בועות סבון. ועוד שטויות שעשינו ממלאות לי עכשיו את הראש, כמו
הקריקטורות על ההורים או הנסיעות האינסופיות באוטובוס, בקווים
שאין לנו מושג לאן מגיעים בכלל.

בחורף שעבר היה יום הבוץ. בבוקר היה עצוב, ממש עצוב, לשנינו -
אסף נהרג. אלכוהול, תאונת דרכים. מה עוד יש לספר. זהו, יותר
אין אסף ובאנגים בחורשה ליד בית-הספר וצחוקים על כל העולם.
וחיוך של שפתיים אדומות כמו שלו שאף אחד לא ראה במקום אחר חוץ
מעל השפתיים שלו.
אז בגלל כל העצב הזה קנינו חפיסת לייט בקיוסק והלכנו לתחנה
המרכזית. תפסנו אוטובוס, אני עד עכשיו לא יודע לאן. נסענו די
הרבה ובכינו אחד על השני, לא היו מילים. בכינו עד שהשסתום של
הבכי החליט לעבוד לנו והפסקנו וחזרנו לעצמנו עם עוד סיגריית
לייט.
כשהגענו למקום הזה, שידענו שזה המקום בשבילנו, שאנחנו צריכים
לרדת, לורין הוציאה בקבוקון ורוד של בועון סבון והתחילה
להפריח. ואני עמדתי שם, עוד מחוץ לשדה, וחייכתי והסתכלתי עליה.
לורין המשיכה והמשיכה ואני חייכתי וחייכתי, ואמרתי בלב כל
הזמן, אל תפסיקי לורי, אל תפסיקי. והיא הסתכלה עליי וחייכה ולא
הפסיקה וזרקה אליי עוד בקבוקון, נדמה לי שהיא הביאה אותו בעזרת
איזה קסם, בקבוקון כחול של בועות סבון.
הצטרפתי אליה ופתאום היה דואט, הבועות שלה והבועות שלי שמחפשות
את שלה. דואט מושלם שהכיל הכל; שדה ירוק ענק ושמים
אפורים-תכלכלים עם חצי-שמש כך שעדיין קצת אפור, מגפיים אדומות
של לורין ואולסטאר אדומות שלי, חיוכים. ומעל הכל
דואט של בועות הסבון הכי צבעוניות בעולם.