תארי לך שיש מישהו שיכול לראות דרך המעטפת, מבעד לזכוכית
הפלדלת שנועדה להגן מפני פגיעותך, כי כבר נפגעת בעבר.
מישהו שיכול לקלוט מתי עצוב, מתי רע לך ובמספר מילים לשנות את
פני האווירה, ליצור משהו חדש מתוכך בהיותו מגלה לך את הצד
העצמתי שבך.
מישהו שיודע מה בסה"כ את מבקשת ומה בסה"כ את רוצה.
את רוצה שיקשיבו לך, את רוצה להיות נערצת במידה פחותה מזו של
להיות נאהבת, את מבקשת שיחזרו אחריך באופן אבירי כמו שכתוב
בספרים, אגדות ומסופר בסרטים.
את רעבה לחיבה מסוג שונה, לא הבנאלי ואם כבר היא מגיעה את ישר
פוחדת, את ייראה משאלות כמו: "מתי זה יגמר?", "לא יכול להיות
כל-כך טוב לנצח, מתישהו יבוא הבום"
ואז בא הבום, את מביאה אותו על עצמך בדרך מחשבותיך.
אבל תארי לך מישהו שידע זאת, שידע לאזן את הדברים ושייתן לך
להבין לאט-לאט שזה הדבר הכי טוב שקרה לך אי פעם. האם יש מישהו
כזה?
מישהו שהינו בעל אופי כריזמטי ויוזם ויחד עם זה יודע מתי לסגת
ולתת לך מרחב.
מישהו שאין הוא מקנא כי יודע שהקנאה נובעת מחוסר ביטחון, אך
יודע להפגינה באופן הומוריסטי ושנון כך שאת יודעת שהוא רוצה רק
אותך.
הוא מביט רק בך, אף אחת אחרת לא מעניינת אותו. את נמצאת
במחשבותיו גם אם הוא מאוד עסוק. אבל את מפקפקת, יש בך את
הספקות, את תאמרי שבהתחלה הכל טוב ויפה אבל מה הלאה?
עוברים עליכם חודשיים נפלאים יחד. ואתם מחליטים להתקדם קצת,
הכל בנינוחות וקלילות כאילו זה נכתב בכוכבים.
אתם עוברים לגור יחד. את חוששת, בטח שאת חוששת, אולי עכשיו זה
יהיה מובן מאליו- הוא יחדל להתייחס אליי כנסיכה, זה יהיה אחרת,
לא כמו שהיה פעם.
אך לאחר שבוע של חששות כאשר את חוזרת עייפה ותשושה מהעבודה,
לאחר מריבה עם הבוס שלך הוא מתכנן להפתיע אותך.
את נכנסת והבית חשוך כולו, אור של הנרות מרקד על גבי הקיר שרק
לפני שבוע צבעתם יחד וריח הצבע עוד מזכיר את אותו יום מפרך של
זיעת כפיים.
את ממשיכה לסלון והוא עומד שם, בשרוול לבן, בלי חולצה ועל ידיו
מרוח שמן ארומאטי, את לא מאמינה: "האם אני חייה בסרט או חולמת"
את שואלת את עצמך, לא זה בהחלט אמיתי.
הוא מזמין אותך לזרוק את בגדיך וליפול על המזרון שבו מחכה לך
תענוג מפנק. זהו יום שאת לא תשכחי לכל החיים.
עוברים שלושה שבועות ואת חושבת לעצמך: "האם אפשר עוד להפתיע,
לא יכול להיות  יותר טוב ממה שהוא עשה".
את חוזרת מהעבודה תשושה שוב. הפעם איך שאת פותחת את הדלת ישנו
לוח לבן גדול  ועליו כתוב באדום בולט: "אני משוגע עליך", את
מסיטה את עיניך מהכתוב לנקודה, הרי זהו בעצם וורד אדום מודבק
עם סלוטייפ ללוח. את לוקחת את הוורד ומריחה אתו, הנינוח מפלח
את כל עייפותך.
את נכנסת לסלון, הוא לא שם, אבל יש עוד וורד באגרטל טורקיז דק.
את ניגשת ומלטפת בעדינות את עלי התפרחת, הם רכים כמשי. ליד
הוורד יש פתק, את פותחת אותו:
"ממי, אני בעבודה ואת יודעת מה אני חושב עליך, כי כתבתי את זה
על הלוח" את מצחקקת וממשיכה לקרוא, "אני יודע שאני לא יכול
לחבק אותך עכשיו, אבל הסתכלי מעלה" את מסתכלת ורואה דובי ענק,
" אמרתי לדובי שייתן לך חיבוק גדול בשמי".
את מורידה את הדובי מהמנורה ונותנת לו חיבוק גדול גדול, את
יודעת שכל יום יהיה משהו חדש, את אומרת לעצמך: "האם החיים
חייכו אליי סוף-סוף" וכל מה שנותר לך לעשות זה- לחייך.
מדוע שלא כל יום בחייך יהיה יום שאלמנט ההפתעה מרחף כענן העתיד
להוריד גשם?
מדוע שלא יחזר אחריך אהובך בדרך שהיא מיוחדת בשל היותך מיוחדת,
בדרך שאת מבקשת ברמזיך הרבים? הרי כל מה שאת רוצה זה שיאהבו
אותך ושיהיה לך מושא לאהבה. האם זאת משאלה עד כדי כך קשה
לביצוע?
את פשוט לא מאמינה שדבר כזה יכול להיות אמיתי, זה יכול להיות
תסריט לסרט אמריקאי לבנות חולמות, את כבר התאכזבת לא פעם ולא
פעמיים כבר אכזבו אותך.
אך כל זה היה בעבר, האמיני בעתיד חדש, תצרי אותו מבעד
למחשבותיך וכך יוצר הדבר שאת מבקשת.

מוקדש לבריאה הנאצלת מכל- האישה.