יושב, בוהה במסך. מתעתע בעצמי לחשוב שאני עושה משהו.
קם.
הולך למיטה, נשכב ועוצם עיניים. שיכור מניחוח החופש, חושב מה
לעשות כעת.
שם מוזיקה ברקע, מריץ כמה שירים בחוסר סבלנות וחוסר חשק.
אחרי שניות לא מעטות מתברר לי שהמוסיקה היא לא זאת שברקע - זה
אני שברקע, וחוסר הסבלנות והחלפת השירים המתמדת היא שבמרכז.
"זה עיקר חיי" אני חושב - להחליף בחופזה כל דבר שמזדמן, לחפש
כל הזמן משהו טוב יותר, בלי לדעת מהו בכלל.
תחושת הסחרור של החופש, מתחילה לדהות, ואני מוצא את עצמי רק עם
כאב הראש שאחרי.
כבול לחופש שלא הצלחתי לגלות מהותו האמיתית.
מדליק סיגריה, לרגע או שניים מתמכר למשהו אחר.
לאחר דקות ספורות, חוזר לשגרתי ומתמסר לחוסר המעש שמאפיין אותי
כל כך.

לא בגלל חוסר רצון... חלילה.
גופי בוער בתשוקתו למהות ומשמעות. אך נפשי היא שעוצרת בעדו,
היא לא יודעת איפה לחפש את המהות, ולמה צריך בה בכלל.
מתנער מהמחשבות.
קם לפלאפון, בודק אם מישהו התקשר... במקרה הטוב התשובה היא כן,
אז אני מתמלא שמחה וגאווה ובזריזות מתקשר חזרה ומנהל עוד שיחה
חסרת משמעות ותוכן.
במקרה הפחות טוב והשכיח יותר, אף אחד לא התקשר ואני מוצא את
עצמי עובר עשרות פעמים על רשימת הטלפונים, על מנת למצוא נפש
לנהל איתה שיחה מלאת הבל.

בחורה יפה שראיתי היום עוברת במחשבותיי, מעלה חיוך על שפתיי.
נערה מיוחדת שאהבה אותי פעם, מחליפה אותה, ומשליטה עצבות על
לבי.

משנן לעצמי ומאפשר לעצמי להאמין, שיש הרבה מעבר לשגרה המבחילה
והשוחקת בה אני מצוי, אך ככל שהאמונה הזו הופכת גם היא לשגרה,
המילים מתחילות להישחק, וכל שנשאר הוא רק השינון השיטתי.

כתבתי:

"ואז כשכבה האור,
ונעלם הברק שבעיניים,
צריך להתבונן עמוק בחשיכה
כדי למצוא את הנתיב
שנראה כל כך ברור."

כותב ומוחק, חושב על איך ולמה. נזכר שפעם, בעבר, הייתי כותב
בשצף - המילים פשוט נכתבו מעצמן, ועכשיו כשקשה, הכול נעשה
מסובך, מתאמץ לסחוט מעצמי מילים.

יושב, בוהה במסך.
קם.
מתכונן ללכת להתקלח ולהתנקות מעול היום-יום.
משתעשע במחשבה, שמחר, כשהשמש תהיה בשמיים, היא תשפוך קצת אור
גם על הנתיב שלי.

מתנער ומתמכר לחופש.

אוי, כמה שאני חופשי.