זעקות וצעקות נשמעו מכל עבר.
ברגלשט הסתתר מתחת לשולחן.
הוא חיכה שם כמה דקות עד שהחליט לצאת.
הוא יצא החוצה ורץ כמו מטורף עם בובת הפיל הממולכדת בידו.
הוא זרק את הבובה באוויר ונתן לה ליפול על הקרקע.
אור לבן חזק. ואז חושך.

חושך.
ברגלשט הצעיר התעורר שוב באמצע הלילה בגלל הסיוט הנורא שבו הוא
נופל מקומה שניה וממשיך ליפול במשך כמה שעות עד שהוא מתרסק.
ברגלשט היה מבוהל מהסיוט אך אחרי כמה דקות הוא נרגע.
הוא חיבק את בובת הפיל ששכבה לידו וחזר לישון.
הלילה נגמר והגיע הבוקר. ברגלשט התעורר לעוד יום שטוף שמש.
הוא ירד למטה לאכול ארוחת בוקר עם משפחתו.
"דגנים". הוא חשב. "כל הזמן דגנים".
"נמאס לי מדגנים". הוא אמר בקול רם וניפץ את הקערה על הרצפה.
אמו נבהלה ואביו צעק עליו ושלח אותו לבית הספר בלי ארוחת
בוקר.

זאת הייתה השעה הכי מלחיצה בשנותיו האחרונות של ברגלשט.
בתור אדם זקן היה לו די הרבה אנרגיה.
בזמן האחרון כל מה שהוא יכל לחשוב עליו זה היה דגנים. זה היה
פרוייקט בשבילו להמציא משהו גם תזונתי וגם טעים בשביל ארוחת
בוקר. לפתע עצר לשניה ונזכר. הוא נזכר בשנות ילדותיו. הוא נזכר
במאכל השנוא עליו. דגנים. לפתע הכל התבהר לו. דגנים זאת
התשובה.
מזה הוא יוכל להרוויח הרבה כסף.

"אנחנו צריכים יותר כסף,". אמר אביו של ברגלשט, "בגלל זה נוציא
אותך מבית-הספר ונשלח אותך לעבוד."
ברגלשט הצעיר לא כל כך הצטער על זה שהוא עוזב את בית הספר. הוא
שנא שם את כולם. את המורים, את הילדים, את המנהל. לא היה לו
טוב.
היה כבר חצות בלילה.
הוא הלך לישון במחשבה על מחר. יומו הראשון בעבודה.
אחרי מה שנראה לו כמספר דקות הגיע הבוקר ואביו העיר אותו.
"קדימה ברגלשט". אמר אביו, "צריך למהר, שלא תאחר לעבודה".
ברגלשט קם והתלבש מהר. הוא יצא מהבית ורץ לעבוד במפעל המכוניות
המקומי.

"מה שאתם באמת צריכים, זה מכונית" אמר ברגלשט למפקדיו בצבא.
"מה?" צעק רשרש, מפקדו של ברגלשט.
"מכונית. זהו דבר שמסיע אנשים ופועל על מנוע. הוא יכול להגיע
ל80 ק"מ בשעה!" ענה לו ברגלשט.
"לא יכול להיות! אין דבר כזה!" צעק רשרש על ברגלשט. "עכשיו, צא
לשדה הקרב".
ברגלשט יצא החוצה.
לפתע שמע זעקות וצעקות מכל עבר.
הוא הסתתר מתחת לשולחן.
הוא חיכה שם כמה דקות עד שהחליט לצאת.
ברגלשט יצא החוצה ורץ כמו מטורף עם בובת הפיל הממולכדת בידו,
זרק את הבובה באוויר ונתן לה ליפול על הקרקע.
אור לבן חזק. ואז חושך.