כדאי לנסות להבין את הטיפוסים שכתבתי לפני יצירה זו

על שבילי הדרך שלי
מצאתי קוצים.
(בהתחלה כתבתי קופים)
ופרויד התהפך בקברו
כי רציתי לכתוב קוצים.

על שבילי הדרך שלי
התייבש כור ההיתוך של כל מה שבלעתי.
וראיתי צבע.
העיוורים קינאו בשקט
הם ראו כמעט הכל. ואני לא
כי מת לי הדמיון.
אין שום מעוף במשפט הקודם
ובמשפט הקודם
ובמשפט הקודם.

על שבילי הדרך שלי
עשיתי ילדים
והרגתי אותם
שרפתי
קרעתי חלקם.
ידעתי לא ידעתי אותם.
הטיפוסים המפוקפקים
קונספירציה שלמה
לא קל לגלות שהתבשלת
בפויקה של עצמך.

על שבילי הדרך שלי
משובצים
כמו יהלומים מנצנצים
אלפי בקבוקים
המרחפים במקום שנקרא...
לא יודעת, נחשו.

על שבילי הדרך שלי
קראתי תהילים
ביקשתי מרפא למחלה.
ואחרי כל המצוקות
הוא בא
ונתן לי אותה
על מגש של כסף.
מגש חלוד שהרטבתי בעצמי.
לא צריך לאפר שירים
שיד עם כוח כותבת.
למרות שהמשפטים האחרונים חסרי מעוף
וגם המשפט הקודם
וגם המשפט הזה.

על שבילי הדרך שלי
לא הצלחתי ללכת
בזמן שרצתי לחפש תשובה
ישבתי על הספה
הרגתי יתושים
והטלוויזיה הבוגדנית
נחלצה לעזרתי
ושלחה לי סרטים.
סרטים שעזרו לי להבין
ספרים שנתנו לי תשובה
התהילים שליד המיטה?
או מוסיקת המקרה היקרה?

חוסר התקשורת בו האמנתי כל חיי
כששרפתי את מודעות האבל של טיפוסיי,
הוא שנתן לי
תשובה
כשהכל נקי לא צריך חרוזים ולא מטאפורות?

ואולי כשכולם אומרים
את חולת נפש
ואני צוחקת
והם צוחקים
והמטאפורות והדימויים
זורמות זורמים
מהאצבעות שידעו פעם
לנגן את מנגינת חיי

אולי רק לרגע
הם חושבים
שיסודותיי באמת מ ת  ע   ר    ע     ר     י        ם ?

ואולי כשכתבתי פסיכוזה
ועכשיו עומד להיגמר לי העיפרון
האחרון
ידעתי את האמת.
את הכלבה.
תמיד ידעתי שאת רק
משתינה וחוזרת.



איך נפטרים מהחברים האלה?
איך מתנקמים בקצת יותר מדי
טיפוסים מפוקפקים
שהולכים ומאבדים צבעם?
איך עוזרים להם לא להתנדף מהר יותר ממים?

סוגרים את הבקבוק המפוקפק
בקבוק
מפוקפק
זה לא חרוז
פתחתי שוב
כשחלמתי
שאולי
הכשרון שלי ישוב
אבל אין לי כבר כוח למצוא את המעוף במשפט הקודם,
וגם לא בזה.