סימני הפיסוק האלה שגורמים לי לפתוח לסגור דלתות את עצמי
המדממת למוות לעיתים שקיבתי מתפוצצת שלשולים רוויי דם שגואל את
יסוריי לתוך אסלת החיים הענקית אליה הכנסתי עצמי ואבעט החוצה
בקול חרישי.
סימני הפיסוק של חיי הורסים מחשבותיי.
כך אחשוב לעצמי אולי ביום סגריר, לאחר שלא הצלחתי להתעורר מבלי
לבכות לאחר שקיבתי נשתפכה וקרביה דום בהם כעת.
המבינים יבינו אותי בכל דבר שאכתוב?
שאלתי את סימני הפיסוק של חיי שהביטו בי בחזרה - מה את רוצה
עכשיו?!
אני הולכים לישון... כאילו אנחנו, התבלבלנו.
מהי דיסלקציה? או שאולי כותבים דיסלקטציה? למה כל כך קשה לכתוב
את המילה הזו? אולי כוחה של מילה כתובה חזק מכדי להיאמר ללא
סימני פיסוק?
אולי כרגע שאני מתחילה להרגיש שאני אומרת יותר מדי מהר מדי,
כדאי שאפסיק?
אולי לא אבין לעולם מהיכן יצירותיי באות והולכות, אבל הן יצאו
מתוך בטני הפצועה נפשות דוממות משמעות ששורפת מבפנים.
סימני הפיסוק שלי מנסים להבין את שאמרתי לעצמי שנים.
הם לא צריכים לענות לי.
הם לא צריכים לענות לי?

"סיון!! חלאס יא מטומטמת! אחר כך את לא מבינה למה את נופלת...
אולי כדאי שתפסיקי לקום."


"בידיים רועדות אשלח מחר
את ההזדמנות האחרונה
של שאריות חיי
להפוך זבל אורגני
ולתת לזרעי תקווה,
אחת אחרונה.

ואולי לא הכל יסתדר
כשאשלח מחר את טופס ההרשמה
לבית הספר לקולנוע,
בית הספר לתיקון הנשמה.

אמממ...סליחה
בית הספר לתיקון ה נ  ש   י    מ      ה..."


בידיים מלטפות אבין את סימני הפיסוק שכתבתי לעצמי גם שכבר
רציתי לצאת מהבועה הבלתי מתפוצצת הזו.
סיפוריי אינם שיריי ושיריי אינם סיפור, כל יצירה נבראת מבוראיה
ונהרסת אט אט בגללם, ונבנית מחדש.

אולי החוכמה הטמונה בכל אחד מאיתנו היא לדעת היכן להניח את
נפשו המדממת סימני פיסוק, ללא היכר בהיכן נמצאת היד המלטפת...
והיכן הגאון הזה שבי! שבתוך כולנו! הבועט!!! כי הזיון הוא
יצירה שהאדם בורא לעצמו מתוך זרעו המלוכלך שבורא את זרעו הנוסף
שיברא את האהבה שתתגשם רק כשהזרע ישתחרר בקול חרישי וגדול.

אני הולכת לאכול