אני המומה.
לפני רגע הבנתי, מה משך אותי לעשות קעקוע המסמל הפרדה של גוף
ונפש, שלמעשה מפריד בין נפש אחת לשנייה.
נשימתי קשה עליי.
יש לי זהות שאיש לא מכיר. זהות חבויה ומוסתרת.
יושבת לבד בפינת החדר הקטן, מביטה על הקירות ומספרת להם סוד.
הקירות לא מופתעים ורק נשבעים לשמור על שתיקה.
זהות בדויה.
אני לא משקרת לקרובים בחיי, אלא מספרת חצי אמת. ולא כי אני לא
סומכת, או לא בטוחה, אלא כי אז הדבר משאיר אותי מי שאני ללא
רגשות אשמה.
היו אנשים שמגדירים זאת כפיצול אישיות, ואחרים כהדחקה והכחשה.
אבל אני חיה ונושמת את הזהות החבויה, חיה ונושמת את עצמי
היומיומית ואני אותה אחת. ואני אותה אחת.
ולפעמים, רק ממש לפעמים אני מנסה להשתחרר. ולהשתנות. להיות רק
אחת אמיתית לאורך כל הדרך. לפתוח את הראש, לפתוח את הלב
ולהחליט איזו אמת עדיפה.
אבל אז אני מחליטה, שזה קצת משעמם.
זה לא הריגוש שעושה אותי מאושרת, ולא שינויים בחיי. אך לחיות
חיים יפים עם דאגות בנאליות עושה אותי רקובה וכצמח נובל. חסרת
שמחת חיים, ומופנמת.
כולם ככולם יודעים שאמת עדיפה על פני שקר, ועדיפה אמת מלאה.
ובכל זאת, סומכים על עצמנו ושומרים לנו קצת זהות חבויה.
ולמרות דמיון בין כולנו, אין עוד כמוני אדם. פסיכולוג של עצמו,
מטפל קליני בפצעים שיצר לבדו. הפסיכולוג כמובן הוא הדמות
המוכרת שידועה בציבור. והמטופל הוא חציו השני שמבעד לצורתו
המוכרת מנסה לפרוץ את הגבולות, לצאת אל החופשי ולהיות אני.
לפני רגע הבנתי, מה משך אותי לעשות קעקוע המסמל הפרדה של גוף
ונפש, שלמעשה מפריד בין נפש אחת לשנייה.
נשימתי קשה עליי.
ואני המומה.