יצירת צוות מצליח היא מעשה מרכבה. למעשה, היא דומה לעשיית
חמין: יודעים אילו מוצרים מכניסים לקדרה, מכניסים לתנור לעשרים
שעות ומקווים לתוצאה משביעת רצון.
אחרי מלחמת יום כיפור התאספנו בבית הספר לקצינים, אוסף מדהים
של מילואימניקים, מחיילות שונים, בטווח גילים עצום, בכל מצב
משפחתי אפשרי ומכל ענפי המשק. המשותף לרובנו היה שהיינו בוגרי
שתי מלחמות. לא היינו במגמת חי"ר, כך שלא קרעו אותנו פיזית, אך
לא עשו לנו שום הנחה מבצעית.
לא עברנו הכנות או גיבושים מוקדמים. נפלנו למעבדה אנושית
מעניינת, ותוך ימים ספורים התמלאו כל התפקידים המקובלים בכל
מסגרת אנושית: מנהיג, אבא, אמא, ילד, ליצן, סבון, פראייר,
מורעל, בריון, צוללן, חרשן וכו'.
בכל החבורה הגדולה שלנו היו שלושה שלום-ים, שלושתם היו אתי
בכיתה ואתי בחדר. אם הייתה זו בדיחה של איש סגל, הוא לא הצליח
להקשות עלינו בזה, כי כל אחד נקרא בשם משפחתו.
מכיוון שלא היינו אנשי שטח מובהקים, רק המורעלים יצאו לנווטים
יחידים או בזוגות. חוליות של ארבעה היו המקובלות אצלנו. לא
ראינו בזה פחיתות כבוד או משהו שראוי להתבייש בו.
כמילואימניקים ותיקים זה אפילו היה סידור די נוח, שאפשר לחלוק
בעומס. למזלי, לא היו בחוליה שלי טיפוסים שליליים, כך שיכולנו
למלא כל מטלה וגם ליהנות.
עיקר הניווטים הגדולים התחילו בימי חמישי לפנות ערב ותוכננו
להסתיים לפנות בוקר של יום שישי. מי שסיים את המסלול ועבר את
התחקיר בהצלחה, העמיס את הציוד על המשאית ויצא לחופשת שבת.
מעבר לכל הסיבות הקשורות להצלחה במשימות, כצוערים בקורס
קצינים, היה כדאי להצליח להגיע לסיום במקום טוב בהתחלה, לפני
שמתחילים לחפש את אלו שיחזרו עם המשאית לדרום הרחוק.

הניווט ביער להב התחיל באופן מושלם. כל אחד למד את המסלול
באופן כללי, לכל אחד היו קטעים שהוא שלט בהם באופן יוצא מן
הכלל, ומפקד החוליה, זה שקבע אותו המד"כ (מדריך הכיתה), למד
היטב את כל השטח. הפעם לא היה תורי לפקד על החוליה, כך שהחלטתי
שדבר לא יכעיס או ילחיץ אותי. סגן נחמן, המד"כ, היה בחור
מצוין. הוא סמך עלינו ולא הפתיע אותנו בבלת"מים (בלתי מתוכנן),
כמו החלפת המפקד באמצע הניווטים. עברנו את המבחן שלפני המשימה,
ולא נצפתה כל התרחשות שתמנע מאתנו לעבור את הלילה הזה בהצלחה.
כשהגענו לאזור היערות הלילה כבר ירד. המשאיות פיזרו את החוליות
לאורך הכביש, בלי להגיד לנו מהי נקודת ההתחלה שלנו. מתחנו את
איברינו, בדקו שהמפה שלנו חתומה, עשינו בדיקת קשר והתחלנו
בניווט.
בקלי קלות מצאנו את מיקומנו ועברנו מנ"צ (נקודת ציון) לנ"צ.
דיווחנו בקשר וקיבלנו אישור לכל נקודה שעברנו. שמענו מה קורה
אצל האחרים והחשש היחידי שלנו היה, שנסיים מוקדם מדי, כשעדיין
לא תהיה תנועה על הכביש מבאר שבע לתל אביב. החשש היה מוקדם
מדי. אחרי כשלוש שעות אינטנסיביות, שלום גילוץ, האבא שבחבורה,
מנהל מוסד חינוכי בחייו האזרחיים, החליט שהגיע הזמן להפסקת
תדלוק רצינית, לחסל את המאכלים שהוא טרח להכין לנו. איך
שסיימתי לספור 130 צעדים כפולים והודעתי שאנחנו באזור הנ"צ,
גילוץ רץ אל סלע דמוי שולחן, שהיה במרכז קרחת יער קטנה, פרק
עליו את תרמילו, צעק לחבר'ה לבוא לחגוג והתחיל לפרוש את
התקרובת. שלום ברוכי, שהיה מפקד החוליה וסוכן ביטוח בחייו
האזרחיים, לחש לו שישתוק והורה לנו לחפש את סימון הנקודה בשטח,
לפני שמתחילים את ההפסקה. אני ושלום פלס, שהיה פסיכולוג בחייו
האזרחיים, הצטרפנו לברוכי. התעלמנו מגילוץ, שהיה שקוע במשימה
שלקח על עצמו והיה ברור שלא יביא לנו תועלת בחיפושים. חילקנו
בינינו את השטח והתחלנו לחפש את הסימון.

אחרי חמש דקות של חיפושים בלי תוצאות התכנסנו ליד גילוץ, לטכס
עצה. ברוכי, המפקד, היה לחוץ. פלס ואני היינו שווי נפש. גילוץ
פיתה אותנו לעשות הפסקה, לנקות קצת את הראש, ורק אחר כך להתחיל
לדאוג. פלס ואני התיישבנו על הסלע ואכלנו. גם ברוכי לקח כריך,
אך הוא אכל אותו בעמידה, תוך שהוא סוקר את השטח.
ברוכי התחיל להציק לנו. הוא התחיל לערוך חישובים על המסלול
שעברנו, על האזימוטים וספירת הצעדים הכפולים. כשהיה בטוח שלא
חיפפנו הוא בדק אזימוטים לאימות הנקודה. לא היה ספק, היינו
במקום הנכון. קינחנו בקפה מתרמוס והתחיל ויכוח אם לפתוח את
המפה החתומה או להתקשר למפקדה, לתאר את המקום ולצפות שיאמינו
לנו ויאשרו לנו את הנ"צ. החלטנו, שנקציב עוד שלוש דקות לחיפוש
הסימון ואז נתקשר.
בעוד אנו שקועים בחיפוש סימון הנקודה הגיעו אלינו מושיק ורמי,
שניווטו בשניים. אחרי משחק מילים שהיינו רגילים לו: "שלום שלום
שלום ושלום", החלפנו חוויות. התקשרנו למפקדה וקיבלנו אישור
לנקודה ואישור להמשיך לנ"צ הבא. מושיק ורמי התחילו לחפש את
הסימון של הנ"צ ואנחנו ארזנו את  הציוד והתחלנו לנוע ליער.

אחרי מספר צעדים ביער השיג אותנו רמי וקרא לנו לחזור לסלע. הוא
הצביע על ק-2 שהיה מצויר באדום על שפת השולחן במקום שעליו
גילוץ הניח את תרמילו.
התפרצנו בצחוק וגילוץ התחיל לתאר איך הוא מספר את הבדיחה
בפלוגה. רמי הרגיע אותו ויעץ לו שלא יזכיר את האירוע עד אחרי
מסיבת הסיום, כי אולי ישמע אותה מישהו שלא יצחק מהפדיחה הזאת.
גילוץ לא נשאר חייב ואמר לו: "יהיה בסדר, אנחנו צוות לעניין!
ביי ביי ופעם שלישית גלידה".