תינוקת היית. תמימה וחדשה אצלנו. פעוטה מלאת חן ואהבה לעולם.
אהבה? נו, וודאי. בחרת לטבוע בין הצמחים. מה נשאר לך? לאהוב את
כולנו. בחרת למחוק לא-במודע חלקים קשים אחרים. אז אהבה. ואור.
וטבע. ולא בנימה מזלזלת או צינית. זה חלק מהקסם בוודאי. תינוקת
שלי... קטנה. אני רוצה שנתחלף ליום אחד. שתסעי בשבילים שלי כמה
שעות. לא שאצלי הרע מתבטא בצורה משכנעת, חלילה, זו רק נקודת
המבט. אולי תוכלי ליצור נקודות אור קטנות משלך בכל החלקים
החשוכים שבי. אולי אוכל גם אני להנות מהחופש שלך. זה שאת כל כך
טובה בו. זה שמגיע יחד איתך לכל מקום אליו את נכנסת.
סוריאליסטית? בזה אני עוד מנסה להחזיק. בעיקר כשאת הולכת, מפנה
לי גב, נטמעת בחומרים להשכיח. אם יש אהבה, וטוהר מסביב... מה
את מנסה לשכוח? לאן את בורחת, תינוקת? וממי?

כשאני עוצמת עיניים, אני עוד יכולה לראות את התקרה הלבנה,
והפינות המילוליות שלך. את העבר שלך צבוע בטוליפ זרחני, מנסה
לדעוך. מנסה. כשאני עוצמת עיניים את נוגעת לי בגב, את גורמת לי
להרגיש הכי יפה בעולם. תינוקת?...  אישה. את מעלי. אישה שלי.