שוב התחיל לו עוד לילה לבן בבסיס. השעה כבר אחת וחצי והעיניים
כבר נשרפות לי פה מול המסך. אחרי הרבה סיבובים בחוץ, התיישבתי
במשרד, רציתי לעשן סיגריה אבל הידיים שלי היו פשוט קפואות שלא
יכולתי אפילו להחזיק אותה בין האצבעות, ואז החלטתי לכתוב קצת.
הפעלתי מוזיקה והתיישבתי מול המחשב שליד החלון.
אני כל כך עייף. כל נשימה מרגישה כמו אנחה כבדה של סבא בן 90.
ואז שאלתי את עצמי אם אני עייף או סתם מיואש וחסר חשק לכל דבר
שיבוא.
ביום שבת הייתי בהופעה של אביב גפן. אביב המלך. בשבילי הוא
המלך. אני מרגיש שבשירים שלו הוא ממש מבטא את מה שאני מרגיש
עמוק בפנים, בדיוק כמו שהוא מבטא את הרגשות שלו, זה מדהים
החיבור הזה בין כל השירים שלו אליי, אבל זה פשוט ככה.
באמצע ההופעה הוא סיפר שהוא החליט לתרום את האיברים שלו אחרי
שהוא ימות. הוא טרח גם לציין שהוא לא כל כך מבין מי ירצה את
האיברים שלו, רגליים עקומות, לב שבור, עיניים עצובות.
ושוב כשהוא אמר את זה חשבתי שהוא מדבר עליי. אני מרגיש ממש
ככה. בכל פעם שאני מסתכל במראה, אני רואה את זה, אני רואה את
הכאב מתוך העיניים שלי, את העצבות שמושכת אותם כלפי מטה. הן
תמיד כמעט סגורות. בעיקר כשהדמעות מתחילות לצאת אפשר לראות איך
העיניים שלי כמעט סגורות באופן מוחלט. העצבות מושכת אותן למטה
והן כבר לא מצליחות להיפתח כמו פעם.
אז אחרי שאביב סיים לספר על כל האיברים בגוף שלו הוא אמר:
"והשיר הבא גם הוא מתקשר למוות".
ואז התחילה המנגינה.
מיד זיהיתי את השיר, זה לא היה קשה מדי. הידיים באופן אוטומטי
כיסו את הפנים טוב טוב, שאף אחד מסביב לא יראה. ואז התחילו
הדמעות.
בוא אליי, בלי אבל, בלי אולי.
כמה שניות אחר כך התיישבתי על הרצפה באמצע ההופעה ופשוט בכיתי
כמו תינוק. התקפלתי והידיים הארוכות שלי עטפו את הרגליים מבעד
למכנסיים והחולצה, הגוף מנסה לבקש חיבוק בשקט ובסוף תמיד מסתפק
במגע המוכר. האמת שאני די רגיל לזה. אני תמיד מתקפל כמו עובר
ומחבק את עצמי, נותן לעצמי את החום והאהבה שלא זכיתי לקבל
ועדיין חסרים לי ותמיד גם יהיו חסרים לי. בטבעיות.
צרחתי בתוכי.
"וכשהשחר יעלה, אל תופתע כשתגלה, שמחר כבר לא יהיה, שמחר כבר
לא יהיה".

כשאני חושב על זה עכשיו, אין לי פשוט הסבר לזה, הייתי בשיא
ההנאה באותו זמן, אבל לא יכולתי לשלוט בזה, וזה פשוט יצא. לא
רציתי שהאנשים מסביבי יחשבו שאני פסיכי. בעצם לא חשבתי על זה,
כי אני יודע שכל מי שהיה איתי מכיר אותי ויודע שאני כזה,
והבינו את הכאב שלי, או יותר נכון הראו שהם מבינים אותי.
השיר הזה תמיד גורם לי לבכות, הבכי בשיר הזה הוא מעין זעקה
בשבילי. כל כך עצוב לי לשמוע אותו, הוא תמיד מזכיר לי תקופות
רעות יותר, הוא גורם לי לחשוב על הבדידות ועל הרצון שהמחר כבר
לא יגיע, ושהכל פה ייגמר כבר. זה מעין רצון שהגוף יפסיק לסבול,
שהבטן תפסיק להתהפך בפנים ואולי אם המחר לא יבוא ארגיש יותר
טוב. החללים כל כך ריקים שעדיין אין מה שימלא אותם.

בסוף השבוע הבנתי למה השירים של אביב גפן כל כך נוגעים לי, כל
כך מרגשים אותי ומשפיעים עליי, משנים לי את ההרגשה, שירים
שגורמים לי לבכות ואני לא מרשה לעצמי לבכות בכלל וזה גם בטח לא
קורה מכל דבר.
הבנתי שטוב לי עם העצבות הזאת, אני מודע לזה ושלם עם העובדה
שאני בנאדם עצוב. בנאדם בודד, בנאדם שמקרין המון שמחה מבחוץ,
תמיד מחייך וזה שמעודד אחרים ועוזר להם, אבל יש רק מעטים
שיודעים כמה סבל יש בפנים. כמה כאב אני סוחב איתי. לא כולם
רואים את זה, לא כולם מצליחים או מנסים לראות את זה, וגם מי
שמצליח לא תמיד יכול להבין את המשמעות של זה, ולמה זה קורה, או
איך זה קורה, ודווקא לי. איך?
יחד עם כל המעלות שלי באים גם החסרונות, זה שיש לי הורים,
אחיות, אחיינים, משפחה, המון חברים, זה לא תמיד בא לטובה. לא
תמיד המשפחה היא המשפחה המושלמת, לא תמיד אני מאמין שכל החברים
שלי באמת אוהבים אותי, לא תמיד אני מרגיש את זה. אני אף פעם לא
בטוח שההורים שלי אוהבים אותי, והיום אני גם לא יודע אם אני
אוהב אותם.
עם כל הדברים הטובים שיש לי, איפה נכנסות פה הדמעות? מה הן
עושות פה? זה לא המקום שלהן. שיחפשו גוף אחר להתעלל בו.
שיפסיקו להזיק. מעולם לא ביקשתי יותר מדי. לא ביקשתי הרבה.
קצת יותר אהבה, שמישהו יקשיב לי, שיבין אותי, שיעריך אותי
ושיוכל לראות אותי מעבר לבועה החיצונית הזאת.
אני רוצה שישימו לב אליי, שייראו שאני פה. בלי רחמים. עם נטו
אהבה. שתהיה טהורה לחלוטין.
שיחפשו אותי מדי פעם בפינה של החדר, מקופל כשהעיניים מושכות
למטה, וישאלו אותי למה זה? שיגלו עניין.
ואז אני אשאל אותם. למה זה מגיע לי? ותוך החלפת מילים קצרה אני
אבין שאני לא אשם, אני זה לא הכתובת פה. התשובות לא נמצאות
אצלי. לא אני אשם. נקודה. אני יודע את זה ומבין את זה אבל
עדיין אני לא מוצא את התשובות. עדיין מחפש.
ואני שואל ושואל לאן הכל נעלם? לאיפה כולם נעלמו? ואיך נשארתי
לבד?
למה הכל היה חייב להתקלקל אצלי במשפחה. אני יודע שהמשפחה שלי
היא לא משפחה טובה. בלשון מאוד יפה כמובן. כשהייתי קטן החיים
היו נראים אחרת, הדבר הראשון שעולה לי בזיכרון מאותה תקופה זה
המון אהבה, חיבוקים, נשיקות, חום, אווירה של בית, אווירה של
משפחה, דאגה. מתי זה הפסיק?
למה אני זה שיושב וחושב את כל הדברים האלו, וסובל פה. למה
ההורים שלי התגרשו לי מול העיניים ועירבו אותי בכל חלק וחלק
מהפרידה שלהם. דאגו שאני אסבול בדיוק כמוהם ואפילו יותר.
הקשבתי לקשיים של אימא והקשבתי לקשיים של אבא. ומה? מה הם חשבו
לעצמם? מה? שילד בן 11 יכול לספוג כל כך הרבה. מי יקשיב לו, מי
יבין אותו, מי יתמוך בו ויעזור לו להתגבר על כל התקופה הזאת.
מי זה שיחבק אותו בלילה כשקר, או שיגיד לו לילה טוב וישים לב
שמתחת לשמיכה הוא בוכה מכאב.
אף אחד לא היה שם. אף אחד לא ראה את זה. כי לא היה שם אף אחד.
לא אשכח את הלילות שבכיתי, שחיכיתי לחיבוק חם, לנשיקת לילה
טוב. ובבוקר, איך אני עוד מחכה להתעורר ולשמוע את "הבוקר טוב"
ההוא של פעם, עוד מאז כשהייתי ילד קטן. ולא להתעורר ולגלות
שאני חלק מתוך מריבה של אימא ואבא. או ששוב התעוררתי למציאות
המסריחה שלי. בתוך החדר שלי, עם הזיכרונות שלי, בין ארבע
הקירות שלי, ברקע המוזיקה שלי, על המיטה שלי, עם הדמעות שלי.
ואולי זו הייתה טעות להביא אותי, כי אני טעות, אני יודע. מרוב
אהבה גם טרחו להגיד לי שלא רצו שאני איוולד, איזה אושר.
גרתי עם אימא כל כך הרבה שנים לבד ואני מרגיש כאילו גרתי לבד.
כי רק אני הייתי שם.
אורית, רינת וסמדי שהיו בשבילי הכל ברחו ממני. הן לא נתנו לי
את האפשרות למצוא בהן את המקלט הקטן שלי, את קרן האור שאולי
תציל אותי מהכאב הזה. לא רצו לשמוע, לא רצו לדעת, לא שאלו ולא
גילו עניין, לא בי ולא במצב. פשוט ברחו.
היה לי מאוד קשה עם זה, כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול ולא
קיבלתי עליהן תשובה, כי לא היה את מי לשאול. לא היה מי שיעזור
לי להתגבר ואולי היום הדברים היו נראים אחרת, אם...
טעיתי כל כך הרבה פעמים, תיקנתי את עצמי. למדתי הכל לבד,
התבגרתי לבד, גדלתי לבד. בטוח שיש לי חורים אי שם בין גיל
לגיל. שאלתי את עצמי לבד ועניתי.
ופתאום שוב אני חוזר למציאות הזאת, כשההורים שלי מחליטים לגור
שוב ביחד זה נשמע נפלא. זה היה נפלא אם זה לא היה כולל בתוכו
את כל המריבות ואת האטימות שבה הם חיים כששוב אני נדחק לפינת
החדר שלי עם הדמעות והכאב. ואחרי תשע שנים, כמעט בגיל 20 עוד
סובל, ולא מצליח להתמודד עם המצב שמעסיק אותי כל יום, מהבוקר
ועד הלילה.
אחרי כל כך הרבה שנים אני מרגיש שהשלמתי עם המצב, שהוא פשוט
לעולם יישאר כמו שהוא. המציאות תישאר אותה מציאות. וגם החללים
יישארו חלולים לעד. ומצד שני הבדידות והכאב לא יעזבו לעולם, הם
כבר חלק ממני, הם בעצם מי שאני.
כל כך הרבה מצבים שהייתי מוקף באנשים, מוקף בחברים וחברות,
באנשים שאוהבים אותי ופשוט הרגשתי שאני לא שם. גם כשחגגו לי
יום הולדת וכשכולם מרוכזים אך ורק בי. לא הייתי שם. המחשבות
היו במקום אחר, הן היו בתוך החדר שלי על המיטה, עם המוזיקה
והדמעות. הייתי רוצה להרגיש אחרת, אבל אני לא יכול.
קשה לי להתמודד עם המציאות הזאת למרות שאני שלם איתה. קשה לי
ברגעים שאני לבד בבית, כשאני לא נפגש עם חברים, כשאין לי יותר
מדי דברים להתעסק בהם, המחשבות מגיעות לבד, יחד עם השירים,
המילים והמנגינות, נכנסות עמוק עמוק פנימה ומציפות את הכאב
החוצה.
כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לצעוק לכולם, שיידעו, להגיד כל
כך הרבה דברים שאני מרגיש ולא יודע איך לומר אותם, קשה לי
להביע את הרגשות שלי, הרבה יותר קל לי כאן עם עצמי לבד, לדעת
לבד מה אני מרגיש וחושב. להוציא את כל מה שיושב לי בפנים.
הייתי רוצה שיבינו, שינסו לראות דברים בדרך אחרת ולא כמובנים
מאליהם. הרבה יותר נוח לי לשחק את הגיבור, זה שתמיד מחייך
וספונטני ולכל מסיבה או טיול קופץ בראש, אני אוהב להיות מוקף,
שונא את הבדידות. אני רוצה להיות מוקף בלי רחמים, רוצה להיות
שווה. בלי בעיות, בלי דיכאונות ועצבות.
אני יכול להסביר את הכאב בדרכים שונות לגמרי, אבל בסך הכל הכאב
הוא אותו כאב, אותו צער. הוא מדבר על אותו הדבר, על הבדידות
האינסופית, הכאב, הפחד הגדול שלי, להישאר לבד, שלא יאהבו
אותי.
קשה לי לשים זין גדול על העולם הזה ועל כולם, על מה שאומרים או
חושבים, אני רוצה לדעת שאוהבים אותי, שחושבים עליי, שמישהו
באמת יודע להעריך אותי.
רק מישהי אחת מעריכה אותי כמו שמגיע לי, אוהבת אותי מאוד,
דואגת לי ומנסה לשמור עליי ולהגן עליי. זה רק עצוב שהיא לא
אוהבת אותי מספיק; אולי זה לא מספיק בשבילי, לא כמו שהייתי
רוצה שיהיה. הלוואי שכולם היו מעריכים אותי. אני לא מבין באיזו
דרך להוכיח שאני שווה את זה. שאני תמיד שם בשביל כולם, בכל שעה
וזמן, בכל מצב. אני מוכן להקריב את החיים שלי בשביל האנשים
שאני אוהב, ורק אני יודע את זה. כשהם סובלים גם אני סובל, כשהם
עצובים גם אני. כי אני כזה. הייתי נותן הכל כדי שיבינו ויידעו
להעריך אותי ושהסובבים אותי ייצאו מהבועה שהם חיים בה ויפסיקו
לחשוב רק על עצמם. שיסתכלו קצת מסביב ויעריכו את מה שיש להם
בידיים כי הוא לא יישאר לנצח, והם עדיין שוכחים.