רגע! איפה אני?! שפשפתי את עיניי במהירות. אבל רק לפני רגע עוד
ישבתי בבית. אני זוכר את זה! בדיוק לפני מספר רגעים עוד ישבתי
בבית, אבל איך הגעתי לפה בכלל? מה זה "פה" בכלל? מחשבות רצות
בתוך מוחי. תמונות מתקופת הינקות, מהגן. יומולדת שלי מגיל 5
בגן של חווה, אני לא אשכח את היומולדת הזה לעולם אני מניח.
למרות שמזמן כבר לא חשבתי על ה"חגיגה" ביום ההוא, היו תקופות
שבהם חשבתי עליה לעתים קרובות מאוד. מתעורר בלילה. צעקה יוצאת.
זעה קרה על המצח ומרגיש את הפצע שבתוך לבי נפתח ומתחיל לדמם,
והדם מחלחל בכל גופי. ממלא אותי מבפנים. סבתא באה לגן במיוחד
כדי לאחל לי מזל טוב, אני זוכר את סבתא, היא הייתה אישה מדהימה
ביופייה ואופייה יפה עוד יותר. התמונות שבראשי ממשיכות לרוץ,
אני רץ לחבק את סבתא בהגיעה לגן, רואה אותה חוצה את הכביש,
והמכונית. המכונית הזו צצה לה משום מקום. דהרה לה על הכביש עם
נהג שחיפש את הטלפון שנפל לו על שטיח הרצפה שכיסה את תחתית
מכוניתו. עוצם את עיניי במהירות. אוחז את אוזניי. ומתקפל בתוך
עצמי. לא רוצה לראות את התמונה הבאה. הכול חוזר אליי, סבתא,
מכונית והדם שהיה בכל עבר. מעבר הגן צעקות ההמולה לכבודי הפכו
לשירת קינה עצובה לזכרה של סבתי עליה השלום. והתמונות ממשיכות
לרוץ, היום הראשון של בי"ס חולף כלא היה בתוך ראשי ואחריו
שיעור הגיטרה הראשון שלי בכיתה ד', למוזיקה היה מקום עיקרי
בחיי מאז שאני זוכר את עצמי. הוריי חינכו אותי לכך. הוריי...
הוריי היו אנשים טובים בסך הכול אך עבר עליהם לא מעט. מאז שעלו
לארץ בשנות ה-60, כשעוד היו ילדים, המלחמות בארץ לא פסקו והם
גדלו איתן. הפצצות בלילות שלא הניחו להם לישון, וקול השדרן
בבוקר שהודיע על מספר ההרוגים במתקפה האחרונה שהייתה. אך הוריי
אנשים חזקים, הם שרדו את כל זה למרות האבידות סביבם. אך
התמונות נפסקות ברגע אחד, בכאב עז בגבי, מרגיש כאילו עורי נסדק
ומתוכו יוצא משהו. לאחר מספר רגעים איבדתי את הכרתי מהכאב שתקף
אותי כך; לאחר מספר שניות, דקות, שעות ואולי ימים התעוררתי
במקום לבן עם כלום מסביבי. הפצע בלב הגליד שוב פעם אך הכאב
נשאר. הלבן מרתיע אותי מעט ואני מאבד את שיווי משקלי וכמעט
נופל אך משהו עוצר מבעדי. ומזנק למעלה. לא מבין מה קורה בכלל
ואני מרחף אך נבהל והפעם נופל מבלי שדבר יעצור ממני את הכאב
המספק אחרי שקמים. את הכאב הקל בברך והשפשוף הקל במרפק.  לאחר
דקות ארוכות של התנשפויות בלתי פוסקות אני נרגע ומנסה לחשוב על
מה בדיוק קרה פה הרגע. מסתכל מעבר לכתפי ורואה נוצות. אינני
מבין מה קורה פה בכלל. הרי רק לפני מספר רגעים הייתי בביתי אשר
בנווה צדק. תליתי את הכביסה הלחה שיצאה זה עתה ממכונת הכביסה
שמוסתרת מאחורי דלת צדדית בחדר המקלחת. בראשי עדיין הדהדו
עשרות שאלות בו זמנית אך כל שבא לי לעשות באותו הרגע הוא לעצום
את עיניי ולא להתעורר עד סוף ימיי. עיניי מתחילות להיעצם ואני
מרגיש נרדם.
התעוררתי בבהלה. ובכן כמובן! כיצד לא חשבתי על כך קודם. טוב,
הגיוני שלא עלתה בראשי המחשבה שכאן אני נמצא. אבל מה יהיה עם
הוריי, חבריי וכמובן אשתי היפה שדמעות לא מפסיקות לרדת מעיניה
מאז שגילתה. שאלות חדשות צצות בתוך ראשי, האם זוכרים אותי?
בתור מה זוכרים אותי? מי בא ללוויה? וכמובן, איך לכל הרוחות
נהרגתי? הרי כפי שאמרתי כבר, הדבר האחרון שזכור לי הוא שתליתי
כביסה. אך כמובן, כיצד שכחתי את כלבי? את ג'קי מצאתי בגיל 22,
לפני כחמש שנים, לפי מה שזיכרוני אומר לי לפחות. ג'קי גדל
ברחוב בן-יהודה שבת"א, שם בתקופה זו הייתי הולך לטיולים עם
עצמי כדי לחשוב ולפתור סכסוכים עם נפשי. כן, שם פגשתי את ג'קי.
תקראו לזה צירוף מקרים אך ג'קי שפגשתי בהליכה על-מנת לחשוב לבד
גרם לי לחשוב בזוג, אהבתי לדבר עם ג'קי והוא אהב לדבר איתי,
היינו מספרים אחד לשני על כל מה שעבר עלינו ומה שאנחנו רוצה
שיעבור בעתיד. באותו זמן שתליתי כביסה ג'קי הגיע מאחוריי בשקט
ונבח בחוזקה לפתע. מרוב בהלה קפצתי, ועכשיו כשאני פה, אני מניח
שנפלתי למטה.
אך מה יהיה עם כל אוהביי ואהוביי, איני רוצה להישמע מתנשא, אך
כיצד יחיו בלעדיי? הרי לאחר שסבתי נהרגה במסיבת יום הולדתי
בגיל חמש לנגד עיניי לקחו חודשים ארוכים עד שהתרגלתי לעניין
שסבתא כבר לא איתי. וכיצד אחיה בלעדיהם, בלי אהוביי היקרים אשר
לא ביליתי יום אחד בזמן היכרותי איתם מבלי לומר להם עד כמה
שחשובה לי היכרותי עמם ומבלי לספר להם עד כמה אני אוהב אותם.
בהחלטה אמיצה אני מדמיין כי חור נפער באדמת הלובן אשר הקיף
אותי מכל עבר, ואני רואה את אדמת הארץ. ולאחר שהחור גדול מספיק
בשביל שאעבור בו אני קופץ. בדיוק כמו ביום מותי, בנפילה חופשית
לכיוון האדמה. בזמן הנפילה אני נזכר בנוצות שראיתי על גבי
ושריר שלא הכרתי מתחיל לזוז ואני מרגיש כי הנפילה נבלמת לאט
לאט. זו הייתה ההרגשה המשחררת ביותר שהייתה לי בחיים, או יותר
נכון, במותי. המקום הראשון שאליו עפתי בעזרת כנפיי הייתה
הלווייתי. אך כאשר הגעתי וראיתי את דמעות אהוביי על פניהם, את
הוריי שרים קינה לבנם היחיד, לזכר היחיד מהמשפחה שעלתה לארץ
בשנות ה-60, עיניי נעצמות, וכשאני פותח אותן הלבן מקיף אותי
מחדש. אך לבן אחר, לבן אפל יותר.
והתמונות, התמונות רצות.